דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - טהאנה > בית הכנסת "שער השמיים" בטהאנה
בית הכנסת "שער השמיים" בטהאנה

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

בית הכנסת 'שער השמיים' של קהילת 'בני ישראל' בטהאנה נוסד בשנת 1878. קהילה יהודית קטנה ישבה במקום עוד מהימים בהם היה כפר קטן, לפני יותר מ- 500 שנה. בניית בית הכנסת מסמלת תקופה שבה חל גידול משמעותי בקהילת היהודים בטהאנה, אך מגודלו הקטן של מבנה בית הכנסת, יחסית לבתי כנסת אחרים שנבנו בעיר בתקופה זו, ניתן להסיק שהקהילה נחשבה קטנה לעומת קהילות אחרות בעיר.

במאה ה-20, ובעיקר מאז הקמתה של הודו כמדינה עצמאית ב-1947, ידעה המדינה התפתחות עירונית מוגברת, וזו לא פסחה כמובן על העיר מומבאי ופרווריה וביניהם טהאנה. מגמות של מעבר אוכלוסייה מן העיר הצפופה לפרוורים החדשים לא פסחו גם על הקהילה היהודית. רבים נדדו מתוך העיר מומבאי לפרוורים שמצפון, כשאחד מהמניעים היה כנראה גם ההתאסלמות המתגברת של השכונות בהן גרו היהודים במומבאי. הקהילה היהודית הקטנה בטהאנה משכה אליה את רוב בני הקהילה ועל כן גדלה מאוד במהלך המאה ה- 20 עד שהפכה לקהילה הגדולה ביותר והמרכזית בקרב יהודי הודו. לדברי רב הקהילה, הרב אברהם בנימין, כיום מרכז בית הכנסת כ-2000 איש סביבו, שהם כ- 40% מכלל קהילת 'בני ישראל' בהודו, לכן נחשב בית הכנסת למרכז פעיל וחשוב מאוד בחיי הקהילה.

בניית בית הכנסת החלה ב- 26 במרץ 1878 ונסתיימה ב- 29 בדצמבר 1879. בית הכנסת נחנך ביום שלמחרת, בחג החנוכה. בית הכנסת נבנה במקור כהעתק מוקטן של בית הכנסת 'שער הרחמים', הוא בית הכנסת הראשון של הקהילה במומבאי אשר נבנה כמאה שנים לפני כן, ובכך ביטא את הקשר של חברי קהילת טהאנה לשורשיהם במומבאי. חזית בית הכנסת, בעלת שלוש הקשתות, זהה לחזית בית הכנסת 'שער הרחמים', וניתן אף למצוא דמיון בשם- 'שער השמיים'.

המבנה בעל שתי קומות, הקומה העליונה משמשת כעזרת נשים וממלאת את ייעודה המקורי עד ימינו. בשנת 1926 נבנה בצמוד לבית הכנסת מקווה טהרה שהופעל על ידי הקהילה. ב- 1970 נוספו בבית הכנסת עוד חדרים ששמשו למינהל ולתגבור עזרת הנשים בימי חגים ואירועים כאשר בית הכנסת קטן מלהכיל את כל המתפללים. בשנת 1989 נוספה בחצר בית הכנסת סככה חיצונית, וסביב החצר נבנתה חומה כדי ליצור הפרדה מן הצומת הראשי עליו יושב המתחם. ב- 1995 נבנתה בחצר במה לאירועים, ואולם אירועים נבנה על גג מבנה המקווה והמשרדים. בשנת 2000 הוחלפה תקרת העץ הישנה בתקרת צלעות ייחודית מבטון בעלת חלון "סקיילייט", עם מגן דוד גדול הממחיש את שם בית הכנסת. על התקרה תלויות תשע מנורות שמן, ומול ארון הקודש מנורת נר תמיד ומנורת אליהו הנביא. בשנת 2002 חודש המקווה.

בארון הקודש של בית הכנסת שישה ספרי תורה ושני ספרי הפטרה. בארונות הצדדיים מגילת אסתר, ספרי תורה לילדים וארבעה שופרות. במקור היה הארון שקוע בנישה, אך בד בבד עם הגידול במספר חברי הקהילה גדל גם מספר ספרי התורה, והיה צורך בהרחבת הארון. הארון המקורי פורק ובמקומו נבנה ארון חדש. עיטור עץ מגולף וייחודי מהארון המקורי נשמר, ושולב בארון החדש. בדלתות החדשות נעשו רפליקות של מסגרות עץ כדי לשוות להן מראה המזכיר את הארון הישן ולהתאימן לארונות ישנים אחרים בבית הכנסת.
סקירת ההתפתחות של מתחם בית הכנסת בטהאנה, בעיקר בארבעים השנים האחרונות, מבטאת את התפתחותה של קהילה שוקקת, פעילה ומגובשת. בית הכנסת הפך צר מלהכילה את הקהילה שגדלה, עד כדי צורך בהרחבתו כדי לענות על צורכי הקהילה. תוכנית ההרחבה הגרנדיוזית של בית הכנסת מבטאת מגמה זו, והינה סימן לקהילה בעלת צרכים מתפתחים אשר בוטחת בעתידה ורואה עצמה כיציבה וכחזקה מבחינה כלכלית.

לתמונות ותרשימים המראים את התפתחות מתחם בית הכנסת, לחצו כאן

לבית הכנסת בטהאנה חשיבות גדולה בחיי הקהילה היהודית. בית הכנסת 'שער השמיים' הוא מרכז החיים היהודיים בעיר. בבית הכנסת נערכות התפילות הקבועות, נערכים שיעורי יהדות, יש בו מקווה וגם חלל התכנסות לאירועים קהילתיים. במהלך השבוע כמות המתפללים הקבועים קטנה ובית הכנסת מארח בעיקר את זקני הקהילה.

בשעות אחר הצהריים נערכים בבית הכנסת שיעורי יהדות, בהם זכינו להתארח, הניתנים לקשת רחבה של גילים. רוב חברי הקהילה מגיעים לבית הכנסת בעיקר ביום כיפור ובפורים, תפילות השבת נערכות בעיקר בבתים.

לרוב המתפללים הקבועים בבית הכנסת יש תפקיד מוגדר בקהילה. הבולט שבהם הוא עזרא מוזס.

במקור יועד בית הכנסת להכיל כמאה מתפללים. עם גידול הקהילה במהלך השנים גדל גם קהל המתפללים. לפי רב הקהילה, בתפילות החגים, בהן הנוכחות הגבוהה ביותר של קהל המתפללים, פוקדים את בית הכנסת בשנים האחרונות 500 עד 600 איש. בעת ביקורנו, בחודש פברואר 2007 , לא הייתה לנו הזדמנות להשתתף בתפילה חגיגית, אך לקחנו חלק בתפילת שחרית של יום שני במהלכה מקיימים עלייה לתורה.

חשוב לציין שעצם פעילותו של בית הכנסת ביום חול איננה מובנת מאליה, ברוב בתי הכנסת של הקהילה מתקיימות כיום תפילות בציבור אך ורק בשבתות וחגים. זוהי ראייה נוספת לגודלה של הקהילה בטהאנה ולהיותה פעילה באופן יוצא דופן. עם זאת, בתפילה בה השתתפנו היו רק מניין מבני הקהילה, השתתפות מועטת יחסית לְמה שניתן לצפות מקהילה מסורתית בת 2000 חברים. קיימים כמה הסברים אפשריים למצב זה, ייתכן שמספר חברי הקהילה בפועל קטן ממה שהוצג לנו, בכל אופן אין זה מעניינו להעמיק כאן בשאלה זו.

בעת ביקור חוזר שערך בטהאנה אחד מחברי המשלחת, ביום כיפור של שנת תשס"ח (אוקטובר 2007), הזדמן לו להשתתף באחד מאירועי השיא של הקהילה. ניתן היה להתרשם מקיומם בפועל של הדברים שסיפר לנו הרב בנימין. האווירה בבית הכנסת הייתה חגיגית באופן מיוחד. המתחם כולו קושט לכבוד חגי תשרי, נעטף בבדים לבנים שכיסו את הקירות, את הרצפה ואף את רצפת החצר. מנורות צבעוניות מהבהבות נתלו על חזית בית הכנסת ועל החומה המקיפה את החצר כלפי הרחוב, באופן שהבליט את נוכחותו של בית הכנסת במרחב העירוני. אופן הקישוט תאם במידת מה צורת קישוט מקובלת בהודו, אשר ניתן לראות גם במקדשים ומסגדים.

לתפילה הגיעו מאות מתפללים, וברגעי השיא נכחו בבית הכנסת כ- 500 איש. פנים בית הכנסת תפקד כמקום התפילה לגברים, כמו גם הרחבה שמול חזית הבניין בה פוזרו כסאות רבים. עזרת הנשים הייתה בקומה העליונה ובחללים הצדדיים, במשרדים ובחצר המקורה.

במהלך התפילה בלטו מספר תופעות יוצאות דופן בהתייחס לזמן קיומה, קרי יום כיפור. קיים בקהילה מנהג על פיו לקראת סיום התפילה וצאת יום כיפור סוחטים הגברים יין מענבים טריים, והמתפללים שותים יין זה לשבירת הצום. מובן כי מלאכת סחיטת היין, הנעשית גם בעזרת מכונות, מתבצעת בטרם תם החג. מנהג זה נובע כנראה מהקושי להשיג יין כשר להבדלה, לכן היה צורך שהקהילה תייצר את היין בעצמה, והדבר התגבש למסורת.

בנוסף בלט גם השימוש במערכת הגברה לצורך התפילה אשר נשמעה דרך רמקולים שפוזרו בכל חדרי המבנה. חלק גדול מציבור המתפללים הגיע לתפילה באמצעות כלי רכב, אופנועים וריקשות ממונעות, ורבים מן המתפללים השתמשו בזמן התפילה בטלפונים ניידים באופן גלוי. תופעות אלו אינן מצוינות לצורך ביטוי ביקורת הלכתית אלא כביטוי לתפיסתם הייחודית של חברי הקהילה את קיום המסורת היהודית. ניתן להסיק מן התופעות הללו כי למסורת הקהילתית מקום חשוב מאוד בעיני חברי הקהילה, ככלי הקושר אותם יחדיו ומחבר אותם לשורשיהם. חברי הקהילה רואים את ההופעה לתפילה כחשובה ביותר, על כן הם מקנים חשיבות משנית להקפדה על ההלכות הדתיות השונות. ההגעה לתפילה קודמת מבחינתם בחשיבותה להימנעות מחילול קדושת החג, ועל כן יגיעו לבית הכנסת גם ברכב.

גם אנשים שבחיי היום-יום אינם מקפידים על קיום המסורות היהודיות והגעה לבית הכנסת, הקפידו להגיע ולהפגין את נוכחותם בתפילת יום הכיפור. הרצל יעקב, המארח באותו ביקור, משתייך לסוג זה של חברי קהילה. הוא הסביר שאף שאינו מבין את הנאמר בתפילות חשוב לו להגיע אליהן כדי לכבד את המסורת היהודית ולחוש את השתייכותו אליה. הוא הוסיף וציין שהוא מוצא הנאה בקיום המנהגים השונים, ובייחוד במנהג סחיטת היין בסוף התפילה.

פרויקט ההרחבה של בית הכנסת הוא היום אחד הנושאים הבוערים בסדר יומה של הקהילה, והנהגת בית הכנסת עוסקת במרץ בקידומו על ידי איסוף תרומות מחברי הקהילה. התכנית גובשה בעיקר במטרה לפתור את בעיית המחסור הרב במקום. התוספת כוללת שתי קומות מעל בית הכנסת הקיים, ובסיום הבנייה יתפקד המתחם כולו כמרכז קהילתי תרבותי ולימודי. במרכז יהיו: חדר סמינרים, אולם תפילה מורחב, אולם אירועים, חדר לימוד תורה וספרייה.

מתוקף חוקי השימור המקומיים כמו מתוקף רצונה של הקהילה לשמר את בית הכנסת הקיים, לא ניתן היה לשנות דבר במבנה הישן, והיה צורך להשאיר את חזיתו פתוחה וחשופה לרחוב. לכן החליטו לבנות את התוספת החדשה על עמודים, מעל גובה המבנה הקיים כך שלא לא תסתיר אותו. בעיצוב החזיתות החדשות שולב אלמנט שלוש הקשתות בהשראת חזית המבנה הקיים. ניתן לבקר את התכנית מן ההיבט האדריכלי-שימורי שלה, אך ניכר כי הושקעה מחשבה בתחום זה, ונעשו מאמצים רבים למצוא איזון בין הרצון לענות על צרכי הקהילה בהווה לבין הרצון לשמר את מורשת העבר. חשוב לציין כי גם בעיני הרשויות ההודיות יש חשיבות רבה בשימור המורשת היהודית כחלק מן המורשת ההודית הכללית.

בעת שהותנו בטהאנה במהלך פברואר 2007, הייתה התכנית בשלב קבלת האישורים מן הרשויות והחלו להיאסף תרומות לביצוע הפרויקט. בזמן הביקור החוזר בטהאנה, באוקטובר 2007, טרם הושג התקציב הדרוש. קשה לאמוד כמה זמן יידרש לקהילה כדי להשלים את הפרויקט, אך ברור שבקידומו מושקעים מאמצים עצומים וישנה נחישות רבה בקרב מנהיגות הקהילה בעניינו. מודעות בנושא ההרחבה מפורסמות בכל הזדמנות, הנושא מדובר בכל כינוס קהילתי ואף אומצה סיסמה לצורך קידום הפרויקט: "חלום אחד, עם אחד " " Together we can make it happen". בהתאם לרוח זו, יש להניח שלבסוף תתממש התוכנית.

ספריית בית הכנסת :
במהלך מחקרנו אודות ספריית בית הכנסת, התוודענו לכמה עובדות מעניינות.

אשית, הספרייה מורכבת רק מספרים המשמשים לתפילה, ומכילה סידורים, חומשים, תהילים וסידורים המיוחדים לתעניות. אין ספרי לימוד והלכה, אין ספרי הגות, מחשבה ומוסר. לכן, מעניין היה למצוא בין הספרים חוברת קטנה מן המאה ה-19, כתובה בשפה המקומית – מהארטי –שעל כריכתה כתוב בעברית: "מגילת אנטיוכוס" [מגילת אנטיוכוס היא מדרש אגדה היסטוריוגרפי, הידוע גם בשם "מגילת חנוכה", "מגילת בני חשמונאי" ו"מגילה יוונית". המגילה ערוכה לפי חשבון הזמנים התלמודי, ויש בה שינויים ביחס לסיפור החשמונאים שבספרי המקבים ויוסף בן מתתיהו. המגילה נכללה בסוף העתקות כתבי יד של התנ"ך, ובמחזור התפילות. המגילה נכתבה במקורה כנראה בארמית, ונתרגמה לעברית]. בסוף החוברת רשומות בִּרְכות הדלקת נרות חנוכה ומזמור "הנרות הללו...".

בבואנו לחקור אודות המגילה, לא הצלחנו לקבל תשובה ברורה שכן ראשי הקהילה נחשפו לראשונה לממצא זה ולא הכירו אותו. הייתכן כי בעבר נהגו בני הקהילה לקרוא את מגילת אנטיוכוס בבית הכנסת בחנוכה? לכאורה, כמו שנהוג לקרוא מגילה בחגים ובמועדים (בפסח את מגילת שיר השירים, בשבועות – מגילת רות, בסוכות – מגילת קהלת, בפורים – מגילת אסתר, בט' באב – מגילת איכה), כך גם בחנוכה ראוי לקרוא מגילה. זוהי שאלה המעוררת מחשבה, אך ברור כי כיום אין נוהגים מתפללי בית הכנסת לקרוא את מגילת אנטיוכוס.

חפץ מעניין נוסף שנמצא הוא פתק בכתב יד מנוקד ובו רשום פסוק משיר השירים ד', י"א: "נֹפֶת תִּטֹפְנָה שִֹפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַֹלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן". כנראה היה נהוג שהחתן אומר לכלתו פסוק זה בעת החתונה.

בארון הקודש שישה ספרי תורה. בצידיו מונחים ספרי תורה קטנים המשמשים כנראה את הילדים בשמחת תורה, כמו בשאר קהילות ישראל. עוד נמצאות בצידי הארון כמה מגילות אסתר ושופרות. (לצערנו, מחקרנו בספריית בית הכנסת הופסק על ידי נשיא הקהילה, עקב חשש לחיטוט יתר).

התפילה:
בבית הכנסת בהטאנה נוהגים להתפלל רק בשבתות ובימי שני וחמישי – ימי הוצאת ספר התורה. הדבר נובע בעיקר מהקושי בקיום המניין. במסגרת מחקרנו השתתפנו בתפילת שחרית ביום שני. החוויה הייתה בעיקר ארוכה...

בעת התפילה התוודענו לכמה מנהגים יוצאי דופן. ראשית, כמו בכל בית כנסת של קהילות 'בני ישראל' בהודו, יש לחלוץ נעליים טרם הכניסה לבית הכנסת. שנית, לבד מן החזן, כל המתפללים אינם מניחים תפילין אלא עוטים טלית בלבד. לא קיבלנו תשובה חד משמעית מה מקורו של מנהג זה. ייתכן והוא נובע מבעיה כלכלית, אך חברנו למשלחת, שלא היו ברשותו תפילין, ביקש להשאיל זוג תפילין מגבאי בית הכנסת, והלה הוציא מן הארון ונתן לו, כך שלא ברור אם אכן מקור המנהג בבעיה כלכלית. ייתכן שהמנהג נובע משיקולי נוחות.

קהילת 'בני ישראל' אינה מונה בקרב חבריה כוהנים ולווים, כך שבעת קריאת התורה עולים ישראלים כתחליף לכוהנים וללוויים. אחד מחברי משלחתנו הוא כהן, וביודעו שאין כהן אחר בבית הכנסת הציע עצמו לעלות לתורה. הדבר עורר פולמוס בין חברי הקהילה היות וחברנו לבש חולצה בעלת שרוולים קצרים. לאחר דין ודברים הסכימו להעלותו בעליית הלוי בלבד. חברנו מחל על כבודו ועשה כרצונם. לאחר סיום קריאת התורה ביקשו חברי הקהילה מאותו כהן לברכם בברכת הכוהנים, אך מכיוון שחפצו בברכה זאת שלא במקומה (כוהנים עולים לדוכן לברך את הציבור בחזרת הש"ץ של תפילת שמונה-עשרה), והיות שלא נוהגים לעלות לדוכן מחוץ לארץ ישראל (חוץ מאשר בתפילת מוסף במועדים), סרב כוהננו לבקשתם זאת.

לאחר התפילה התקיימה ארוחת בוקר שכללה צ'אי ועוגות.

 

כתבו: שלומי הוניג, יהודית זינגר, יונתן מצרי, שירלי קויבסקי וטלי שכטר.

דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - טהאנה > בית הכנסת "שער השמיים" בטהאנה

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©