דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - מומביי > תולדות הקהילה היהודית במומביי
תולדות הקהילה היהודית במומביי

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

'בני-ישראל' (מבוטא בפיהם: בֶּנֶה ישראל B'ene Israel) הוא קיבוץ של יהודים בני הודו, שבעבר ישבו בעיקר במומביי ובסביבתה ובמאה העשרים נפוצו גם בשאר חלקי המדינה.

אתנולוגית הם הכי דומים להודים, באופן שאי אפשר לקבוע בבירור אם מוצאם מהודים שהתגיירו או מיהודים שנתערבבו באוכלוסייה המקומית וקיבלו את סימני ההיכר שלה. יהודים אלו מכונים בפי שכניהם "שאנוואר טליס" (Shanvar Telis), כלומר "אנשי השמן של היום השביעי", כינוי המתייחס הן לשמירת השבת האופיינית להם והן למלאכת עצירת השמן (שומשום), שהייתה עיסוקם הראשי במשך דורות רבים. הם נחשבו למעין קאסטה יהודית, אף שהיו קבוצה שמחוץ למערכת הקאסטות.

עדת 'בני ישראל' הייתה מאז ומעולם הגדולה בשלוש העדות היהודיות שבהודו. בשנת 1838 מנתה העדה כ-8,000 נפשות, הרבה יותר ממספר היהודים הבגדאדים ויהודי קוצ'ין גם יחד. במשך דורות רבים חיו בני העדה כגוף אנדוגמי נבדל (המאופיין בנישואין פנים עדתיים) ביישובים הכפריים במחוז קולאבה שבמדינת מאהרשטרה, לא פעם באזורים נידחים. חלק מהיהודים עסקו בעבודת אדמה וברוכלות, היו בהם נגרים מומחים, אך העיסוק המסורתי של מרביתם היה עצירת שמן שומשום והם נחשבו בעיני סביבתם לקאסטה מיוחדת העוסקת במלאכה זו.

בגלל פיזורם של 'בני ישראל' בין כפרים רבים, היו חיי הקהילה שלהם מוגבלים למדי. התפילה וכמותה הטקסים היהודים, נערכו בין כותלי הבית. חיי הדת התבססו על המסורת המקראית: נחוגו רק חגים הנזכרים במקרא, קדושת השבת נשמרה בקפדנות, תינוקות זכרים נימולו ביום השמיני וכל תפילה כללה את הפסוק הראשון של קריאת "שמע". הם לא הכירו את היהדות כפי שהתפתחה מתקופת חז"ל ואילך, וגם לא את ההלכה שהתקבלה מאז. הם קיימו בצורה שונה את המועדים - שכונו בפיהם בשמות הודיים - ראש השנה (יום אחד), יום הכיפורים, פסח, ותשעה באב. בפסח, למשל, לא אכלו מצות ולא ערכו את ליל הסדר.

כמה ממנהגיהם אומצו משכניהם ההודים. לא היו לבני העדה ספרי תורה, לא סידורי תפילה ולא בתי כנסת. מנהיגיהם הדתיים היו שלושה "קאזים", שנסעו מכפר לכפר וניהלו בהם את כל הטקסים, ואף לימדו את בני הקהילה כמה תפילות בעל פה. הקאזים זכו להכרה של השלטונות,

ובין שאר תפקידיהם גם פסקו במחלוקות שבין בני העדה. מעמדו היוקרתי של הקאזי עבר בירושה מאב לבנו והמשרה הייתה שמורה לשלוש משפחות בעדה כולה.

בתחום החילוני, המנהג המקומי בכפר היה שה"מוקדאם" (הראש) שימש שופט במחלוקות בין שכנים או בין משפחות. כל החלטה, הן בתחום הדתי והן בתחום החילוני, נזקקה לאישור ה"ג'אמאט" - האסיפה הכללית של הקהילה, שעמו נמנו כל הזכרים הבוגרים.

תולדותיה של יהדות מומבאי קשורה להתפתחותה של מומבאי כבירת המסחר של הקולוניאליזם הבריטי בהודו ומקבילה לה. במאה ה- 16 מומבאי הייתה רצף של איים וכפרי דייגים סביב מפרץ רחב לחופה המערבי של תת היבשת ההודית. עם הגעתם של הפורטוגזים והבריטים, זוהתה מומבאי (בעבר – מומביי) כבסיס מוצלח לנמל מסחרי אשר יעביר סחורות לאירופה. בשנת 1674, לאחר ש"חברת הודו המזרחית" הבריטית העבירה את משרדיה למומבאי, העיר הפכה לעיר נמל סואנת ומשכה אליה אלפי כפריים, בכלל זה מאות מ'בני ישראל'. מרביתם עסקו בעבודות בניין, מספנות ונגרות, היות שהמונופול על עצירת שמן שומשום בעיר היה בידי אחרים. שיעור המתגייסים מבין 'בני ישראל' ל"יחידות ההודיות" של "חברת הודו המזרחית", היה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה.

במשך השנים פעלה חברת הסחר הבריטית לייבושם של נמלי העגינה גדולים והפיכתה של מומבאי ללשון אדמה המשכית המהווה כיום את העיר ופרבריה. עם התפתחות הסחר גדל מספר הבריטים וההודים החיים בעיר, התפתחו משרות חדשות ושטחי מגורים חדשים נוספו מחוץ לחומות העיר המבוצרת. השלטונות הקולוניאליים, וביניהם גם המיסיונרים, זיהו את 'בני ישראל' כנבדלים משאר עמי הודו וקידמו אותם לתפקידים בשרות הצבאי והציבורי.

הפעילות המיסיונרית הנוצרית סביב 'בני ישראל' כנראה לא הצליחה למשוך מספר משמעותי של בני הקהילה אל מחוץ ליהדות, וייתכן שאף חיזקה את יכולתם של 'בני ישראל' להישאר מלוכדים סביב אמונתם, דווקא כתוצאת לוואי של פעילות החינוך של המיסיון. בכמה בתי כנסת נמצאו ספרי תנ"ך רבים ועליהם חותמת המיסיון, בחלקם אף מופיעה גם הברית החדשה. חותמות המיסיון כוללות ציטוטים הן מהברית החדשה הן מהתנ"ך.

עדת 'בני-ישראל' היא יחידה ומיוחדת בקרב תפוצות ישראל, בכך שהמיסיון הנוצרי הוא שסלל - שלא במתכוון - את הדרך להצטרפותו של קיבוץ זה לכלל ישראל.

בשנת 1829 הגיע להודו כשליח הכנסייה הסקוטית הכומר ג'ון וילסון, ופעל בקרב תושבי מומביי ומחוז קולאבה, עד מותו בשנת 1875. וילסון ראה בעדת 'בני ישראל' את שארית ישראל המקראית והוא גם זה שכתב, בשנת 1838, את החיבור המלומד הראשון על העדה ומנהגיה. בשנת 1832 הוא חיבר את ספר "יסודות הדקדוק העברי" במאהרטית. הספר אכן הקנה לתלמידים שנעזרו בו ידיעה טובה בעברית, ואלו היו לימים למורי השפה העברית. בבתי הספר של וילסון למדו בני העדה גם אנגלית ומקצועות חילוניים, ונפתח לפניהם עולם עשיר של ידע. הופעתו של המיסיון עם ספרי התנ"ך והוראת העברית העניקה ל'בני ישראל' את האפשרות להתקרב לכלל ישראל לא רק באמונתם ובמנהגיהם אלא גם בקריאת התורה ובבקיאותם בה.

המפליא בסיפור הוא שבמשך יותר ממאה שנים השקיעו המיסיונרים מאמצי ענק להעביר את בני העדה על דתם, אך הם לא נשאו כמעט פרי. נהפוך הוא, תעמולתם של המיסיונרים שמטרתה היתה לקרב את בני העדה לנצרות סייעה להתעוררותם הדתית של 'בני ישראל' ולהתקרבותם לכלל ישראל.

בעוד המיסיונרים מנסים לנצר את בני העדה, הגיעה בשנת 1833 קבוצת מורים נוספת, שלימדה את בני העדה את מצוות הדת וכן קרוא וכתוב בעברית. עד מהרה הודפסו בהודו מהדורות חדשות של סידור התפילה הספרדי, בצירוף תרגום ללשון מאהרטי. הדמות המוכרת ביותר מבין המורים היה שלמה סאלם שוראבי, יהודי איש קוצ'ין (שמקורותיו מתימן), שהיה למורה העדה האהוד וייסד בה ארבעה בתי כנסת.

כמעט ואין תיעוד בכתב על הקהילה קודם לתקופה הבריטית, כך שהידע על תולדותיה המוקדמים הוא מועט. במנהגי הפולחן של 'בני ישראל' נמצא הד לטקסים קדומים. מנהגים אלו, כמו מסורתם על מוצאם מניצולי ספינה טרופה, הולידו השערות רבות על מוצאה של העדה. מעמדו המרכזי של אליהו הנביא במסורת העדה הוליד את ההשערה כי הגיעו במקור מארץ ישראל. מסורות אחרות טוענות שבני העדה הם צאצאים של עשרת השבטים או של השומרונים. המסורת הרווחת היא שהם הגיעו מ"ארץ צפונית", ספינתם נטרפה ליד חוף כפר ששמו קונקאן, רובם טבעו והמיעוט שניצל היווה את גרעין לקהילה. יש הטוענים כי הם צאצאים של הינדים מקומיים, שהתגיירו כתוצאה ממגע עם נוסעים יהודים. כאמור, אין ביסוס לאף אחת מן המסורות.

הפעילות המסחרית הענפה במומבאי הובילה רבים מ'בני ישראל' לעבור מהכפרים בהן חיו במשך מאות שנים ולעבור אל העיר הגדולה. בעיר, התרכזו היהודים בשכונות מגורים בהן יכלו לקיים את אורחות חייהם. בית כנסת לא היה חלק מהתודעה הקהילתית-היסטורית של 'בני ישראל', בשל התקופה בה נסו מארץ ישראל ובשל חסרונם של כתבי קודש לקרוא מהם.

העדה נתגלתה במאה ה- 18, על־ידי דוד רחבי, יהודי מקוצ'ין, שהיה הסוחר הראשי של "חברת הודו המזרחית במלאבאר". הוא מיסד את מנהגי העדה ומינה את המנהיגים הדתיים – הקאזים - מתוך שלוש המשפחות המיוחסות.

הראשון שכנראה התוודע למושג בית הכנסת היה סמג'י הסאג'י דיבקאר, או בשמו העברי שמואל יחזקאל. דיבקאר היה קצין בריטי מבני העדה, בעל תפקיד שדרש ממנו לנסוע בכל רחבי היבשת . במהלך מסעותיו הגיע לקוצ'ין, שם פגש בקהילה יהודית ענפה בעלת בתי כנסת ומוסדות ציבור אשר ממנה שמע על מוסד 'בית הכנסת'. דיבקאר חזר למומבאי מלא בהשראה ונחוש בדעתו להקים בית כנסת ל'בני ישראל'.

בשנת 1796 הוקם בית הכנסת הראשון של הקהילה - "שער הרחמים". זה היה מפעלו הראשון של דיבקאר. מאוחר יותר, כאשר נפל בשבי הסולטאן המוסלמי של מייסור, נדר שעם שחרורו יבנה עוד בית כנסת לבני עדתו. שמה של הקהילה המיוחדת התפרסם במלבאר שבדרום הודו, ובשנת 1826 יצאה קבוצה של מורים יהודים מקהילת קוצ'ין, כדי ללמד את 'בני ישראל' את מנהגיהם של כלל ישראל. מעתה ואילך, ההנהגה הדתית של הקהילה הייתה בידי יהודים שלא מבני העדה, לרוב מקוצ'ין וגם מתימן.

עד סוף המאה ה- 19 הוקמו תשעה בתי כנסת נוספים בכפרים שהייתה בהם קהילה גדולה יחסית של 'בני ישראל'. בתי הכנסת הפכו למרכז חשוב בחיי הדת והקהילה. בהיעדר רב מוסמך ניהל את התפילה חזן - על פי רוב יהודי מקוצ'ין או בגדדי - והוא שימש גם שוחט, מוהל וסופר הקהילה. עם הזמן, רבים מבני העדה קנו ידע בשפות ובנושאים חילוניים בבתי הספר של המיסיון. במשך המאה ה- 19 התפתחה העילית החילונית של העדה והבסיס היחיד להשתייכות אליה היה החינוך, שלא כמו בהרבה קהילות יהודיות אחרות בעולם, שבהם בעלי כישרון עסקי נחשבו לחלק חשוב מן העילית.

בשנת 1875 נוסד במומביי בית ספר עברי-מאהרטי מעולה, עבור בני העדה. בית ספר היה סגור בשבתות ובמועדי ישראל. משורות העדה יצאו בעלי מקצוע מצטיינים - מורים, מנהלים, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, פקידים, מהנדסים ועוד. 'בני-ישראל, בדומה למיעוטים אחרים בהודו, עלו בסולם החברתי בזכות קשריהם עם השלטון הבריטי. לשם כך הם למדו אנגלית, עבדו במקצועות הקשורים לשלטון (רכבת, דואר, מנגנון ממשלתי) והתקדמו באמצעות ההשכלה. אחד הערוצים המובהקים לניידות החברתית היה הצבא, שבו זכו בני העדה לדרגות הגבוהות ביותר (מייג'ור) שהוענקו לילידי הודו עד 1918. מכיוון שהם היו מבוקשים גם למשרות בשירות הציבורי הבריטי, קיבלו משרות ממשלתיות רבות, שחלקן היו קשורות בישיבת קבע או בהצבה זמנית במקומות מרוחקים ממרכזי העדה. כך קרה, שבמהלך המאה ה- 19 התיישבו משפחות מבני העדה בפונה, באחמדבאד, בקראצ'י, בדלהי ובערים נוספות.

עם התפתחות העיר מומבאי והתרחבות אפשרויות התעסוקה של 'בני ישראל' גדלה הקהילה, ונוספו מוקדים קהילתיים נוספים שבמרכזם בתי הכנסת: 'מגן חסידים', 'תפארת ישראל' ומאוחר יותר 'שער השמיים' בפרבר טהאנה (Thane). מהעיר נפוצו בתי הכנסת אל כפרי מוצאם של 'בני ישראל' כמו אליבג (Alibag) ו-ראודנדה (Raudanda), אשר נסקרו במסגרת פעילות המשלחת.

 

דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - מומביי > תולדות הקהילה היהודית במומביי

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©