דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > מבוא לעדת "בני ישראל" בכפרים
מבוא לעדת "בני ישראל" בכפרים

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

לפי המסורת של עדת בני ישראל בהודו, בני העדה הינם צאצאי שבעה זוגות שניצלו מספינה טרופה. ספינתם הגיעה 'מארץ הצפון' (מישראל) ונטרפה בחופי הקונקאן, לא הרחק מחוף הכפר נגאוו (כפר הקרוב לאליבג, עיירה השוכנת כ- 50 ק"מ דרומית למומבאי)

גופות רבות של טובעים מהספינה נמשו לחוף, והניצולים קברו את מתיהם בחלקת אדמה שנקנתה מאנשי הכפר. הניצולים התיישבו באזור, והיו לחקלאים, לעוצרי שמן קוקוס או שומשום ולעובדי אדמה ונגרים.

בגלל פיזורם בכפרים, היו חיי הקהילה מוגבלים למדי. התפילה, החגים והטקסים נערכו בין כתלי הבית. בני העדה לא הכירו את היהדות ואת ההלכה כפי שהתפתחו בתקופת חז"ל, ולכן חגגו רק את החגים הנזכרים במקרא, והנהיגו רק את המנהגים המבוססים על המסורת המקראית (קדושת השבת, מילה ועוד). לא היו לבני העדה ספרי תורה, סידורי תפילה ובתי כנסת.

המנהיגים הדתיים של הקהילה היו הקאזים, שזכו להכרה רשמית מהשלטונות. הם עברו בין הכפרים השונים, ניהלו בהם טקסים ופסקו במחלוקות.

 
התפתחות הקהילה

בשנת 1796 נבנה בית הכנסת הראשון במומבאי - 'שערי הרחמים'. בית הכנסת נבנה על ידי שמואל יחזקאל דיבקאר, שהיה קצין ב'חברת הודו המזרחית' הבריטית. דיבקאר, שנפל בשבי, נשבע כי במידה וישתחרר מהשבי, הוא יבנה בית כנסת - מוסד עליו שמע מפי יהודי קוצ'ין.
עם שחרורו מהשבי חזר יחזקאל למומבאי, ובנה את בית הכנסת הראשון של עדת בני ישראל. בית הכנסת תרם לפיתוח חיי הקהילה, והוביל לבניית בתי כנסת רבים בישובים הסובבים את מומבאי.

בשנת 1813 אפשרו שלטונות בריטניה את כניסת המיסיונריים הנוצריים לתת היבשת. דווקא מהלך זה תרם ללימוד השפה העברית בקרב בני עדת "בני ישראל". מטרתם של המיסיונרים הייתה ללמד את שפת הקודש לבני העדה על מנת להכיר להם את כתבי הקודש, ובסופו של דבר להביאם לידי המרת דת. בני העדה למדו עברית, ובעקבות כך התפרסמו תרגומים של כתבי הקודש היהודיים, של סידורי תפילה וכתבים נוספים מעברית למאראטהית, ותרמו להתחזקות הקהילה.

גם הקשר עם יהודי קוצ'ין הביא להתפתחות קהילת "בני ישראל". בשנת 1826 יצאה לראשונה קבוצה של מורים מקוצ'ין למומבאי, על מנת ללמד את בני העדה את התפילות ואת המנהגים של כלל ישראל. בשנים שלאחר מכן יצאו משלחות נוספות, ויהודי קוצ'ין הם אלה ששימשו פעמים רבות כחזנים בבתי הכנסת של עדת "בני ישראל".

מנהגים ומסורת

חברי עדת "בני ישראל" היו מנותקים שנים רבות מקשר עם שאר העולם היהודי, ולכן הם בעלי מנהגים ומסורת הייחודיים להם, אשר אינם קיימים באף אחת מעדות ישראל האחרות. גם לאחר שנוצר קשר בין העדה לבין יהודי קוצ'ין ומאוחר יותר גם עם היהודים הבגדאדיים, שמרו "בני ישראל" על כמה מאפיינים תרבותיים אשר את שורשיהם ניתן לזהות בתרבות ההודית הסובבת.

אחד הטקסים המייחדים את העדה הוא טקס המאלידה. הטקס מלווה כמעט את כל טקסי המעבר והאירועים החשובים בחיי הקהילה – לידה, ברית מילה, בר מצווה, חתונה, חנוכת בית.

הטקס כולל שני מרכיבים:
א) תקרובת מתוקה שמוגשת לנוכחים בטקס.
ב) אמירת ברכות ודברי שבח והודיה לאל, על שהעניק לאדם את האדמה והפריון, ואמירת הברכות המוקדשות לאליהו הנביא. דמותו של אליהו הנביא היא כה מרכזית עד שלעיתים נקרא הטקס 'לעשות אליהו הנביא'. יש הרואים בפולחן זה דמיון לפולחני האלים ההינדיים, אך ברור שבעיני בני העדה נתפשת דמותו של אליהו כפטרון ולא כאל.

צלחת המאלידה מכילה אורז מעורב בצימוקים, שקדים, פיסטוק, סוכר ותבלינים שונים. על האורז מניחים 5 סוגי פירות שלמים וענף של הדס. במהלך הטקס מקדש אחד המשתתפים על היין ומוזג אותו על הקערה. המאלידה דומה באופייה לטקסים ההינדיים - אופן הנחת המזון על הצלחת דומה מאד להנחת אבנים במסגרת טקס הפוג'ה ההינדי, אך בעיני בני ישראל היא מסמלת את המנחות שהיו מעלים לבית המקדש.

 

אחד החגים המשמעותיים ביותר לבני העדה הוא ט"ו בשבט. על פי אמונתם ביום זה עלה אליהו הנביא השמימה. בני העדה רואים באליהו הנביא דמות מרכזית ואף דמות מכוננת ליהדות הודו. לפי האמונה היה זה אליהו הנביא אשר הציל ממוות את שבעת הזוגות שהגיעו לנגאוו, ובכך ייסד את העדה.

את ט"ו בשבט חוגגים בני העדה בעריכת טקס המאלידה ובעלייה לרגל לכפר חאנדלה שמדרום למומבאי, המקום ממנו, לפי האמונה, עלה אליהו הנביא השמימה.

טקס נוסף שנהוג בקרב בני העדה הוא טקס החינה, הנקרא מהנדי. הטקס, שנחגג בקרב עדות ישראל שחיו תחת שלטון מוסלמי, מתקיים בערב יום הכלולות. בטקס, שמתקיים בבית החתן ובבית הכלה במקביל, מושחים בחינה את האצבע שתישא את טבעת הנישואין. לצבע החינה מיוחסות סגולות של הגנה מפני עין הרע, והוא אמור להגן על בני הזוג ביום חתונתם.

גם מנהג זה משקף את השתלבותם של בני ישראל בתרבות הסובבת אותם. טקס הצביעה בחינה רווח בקרב ההינדים והמוסלמים – שכניהם של בני העדה.

לבוש

בהודו מעולם לא נכפו על היהודים איסורים או הגבלות בתחום הלבוש, והם בחרו לבוש בהתאם לצורכיהם ובהתאם ליכולתם. חברי "בני ישראל" לא נבדלו בלבושם משאר האוכלוסייה.

לבוש הגברים העיד על המעמד הכלכלי ועל ההשתייכות לחברה כפרית או עירונית, ולעיתים העיד על העיסוק של הלובש, אך להוציא את כיפות הגברים, לא היו שום חלקי לבוש או אביזרים מיוחדים שהעידו על יהדותם. הגברים היהודים היו גם בעלי זקן מגודל ופאות קצוצות.

הסארי היה הבגד המקובל על הנשים מעדת "בני ישראל" גם ביומיום וגם באירועים חגיגיים, אלא שטיב האריג השתנה בהתאם לייעודו של הבגד ובהתאם ליכולתה הכלכלית של הלובשת. אריגי כותנה היו נפוצים, ואילו אריגי המשי והאריגים הרקומים זהב נועדו לאירועים מיוחדים. בטקס צביעת החינה נלבש סארי ירוק וביום הנישואין וביום כיפור סארי לבן (כמו גם בשבת חתן). הצבע הלבן נבחר לבגדי החתונה בהשפעה מערבית, והוא החליף את הסארי האדום שכלות הודיות לא יהודיות ממשיכות ללבוש עד היום.

 

שניוואר תלי – עוצרי השמן של שבת

"בני ישראל" כונו שניוואר תלי – עוצרי השמן של שבת, משום שנמנעו מכל עבודה ביום זה.

הפקת השמן הייתה העיסוק המרכזי של הגברים בעדה. המלאכה נעשתה בחצרות הבתים מתחת לסככת דקל. מתקן מיוחד, הגהאנה, שימש להפקת השמן. המתקן היה עשוי מגזע עץ רחב, שבחלקו העליון גולף חלל קעור. בתוך החלל הונחו הפירות מהם הופק השמן. למתקן חובר מרכיב נוסף אליו קשרו בהמה, וכשזו התהלכה סביב המתקן הופק השמן.

 

דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > מבוא לעדת "בני ישראל" בכפרים

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©