דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > בתי הכנסת בראוודנדה ובאליבג
בתי הכנסת בראוודנדה ובאליבג

להורדת המאמר המלא כקובץ PDF, כולל תמונות ושרטוטים, לחצו כאן

רקע
בשנת 1838 נטרפה ספינתו של היהודי הקוצ'יני שלמה סאלם שוראבי, והוא ניצל על ידי אחד מבני עדת בני ישראל באליבג. לאחר שנצלו חייו החליט להקדיש אותם לעדת בני ישראל, והוא שימש בה כמורה והקים עבורה בתי כנסת.

בשנת 1842 הקים שלמה שוראבי את בית הכנסת 'בית אל' בראוודנדה. החלקה בו בנוי בית הכנסת נתרמה ע"י משפחת יהודים אמידה מתושבי המקום. בחלקה זו גדל עד היום מטע קוקוס שההכנסות ממנו עזרו לממן את הפעילות השוטפת של בית הכנסת לאורך השנים. בית הכנסת שופץ בשנת 1876.

בשנת 1848 הקים שוראבי את בית הכנסת 'מגן אבות' בכפר אליבג, הכפר המרכזי באיזור הקונקאן. בית הכנסת שופץ בשנת 1910.

בתי הכנסת באליבג ובראוודנדה הפכו למרכז חשוב בחיי הקהילה. באזורים בהם משפחות יהודיות היו פזורות בין כמה כפרים, היה בית כנסת מרכזי אליו נהרו בחגים, ומשפחות יהודיות מבודדות שהיו מגיעות בחגים אל בית הכנסת היו נשארות ללון בבתים של חברי הקהילה לאחר התפילה.

בניין בית הכנסת והקרקעות שסביבו היו שייכים לכלל הקהילה. את הקרקעות כאמור השכירו אנשי הקהילה לאיכרים תושבי המקום, והכנסות שימשו לצרכי הקהילה.


חלל בית הכנסת
בתי הכנסת בכפרים ראוודנדה ואליבג אינם מעוטרים כלל, ומבחינה זו חריגים מאד בנוף המקדשים, המסגדים והכנסיות ובמציאות הצבעונית והמגוונת שהודו מייצגת. חוסר הפיסוליות המאפיינת את בית הכנסת היהודי אינה עולה בקנה אחד עם מגוון מבני הדת והמוחצנות ההודית שמתבטאת בכל אחד מהם, החל מהשימוש בחומרים וכלה בתפיסת פיסול חלל המבנה שמביעה אמונה תיאולוגית דרך פרשנות צורנית.

במבנה בתי הכנסת בא לידי ביטוי השוני התיאולוגי. צורת המבנה מייצגת זהות דתית ומהווה את הפרשנות הישירה של קהל המאמינים - קהל הבונים – לדתם.

בית הכנסת הכפרי אינו מפגין 'מוחצנות' אלא 'פנימיות'. הגישה המינימליסטית הולידה מבנים 'פשוטים' לכאורה, שההבדל בינם לבין בתי מגורים אינו גדול. כמובן שזו רק התדמית השטחית של מעטפת בית הכנסת. הייצוג האישי והפרשנות הקהילתית תופסים מקום בעיצוב חלל בית הכנסת ובעיצוב אופיו הארכיטקטוני, זאת בניגוד מוחלט לארטיפקטים העיטוריים שקיימים באופן שולי בבית הכנסת ומהווים 'יתרת בשר' לא מהותית.
בנוסף יש להדגיש את החלל הארכיטקטוני – הקהילתי של בתי הכנסת, ולהעלות מספר תהיות והשערות על אופיו המיוחד.


יחס בית הכנסת לחצר ולרחוב
בשתי הדוגמאות שלפנינו, באליבג ובראוודנדה, ניתן לראות כי לחצר בית הכנסת תפקיד מכריע בחיי הקהילה ובתפקודו של בית הכנסת.

חצר בית הכנסת שימשה כחצר משק לכל דבר ובמקביל שימשה כמקום התכנסות לימי החול ולאירועים קהילתיים. החצר שימשה כמבואה לבית הכנסת, ובחגים הדתיים שימשה כהרחבה שלו בעת שהתכנסו בו מספר רב של יהודים שבאו מהכפרים השכנים.

כיוון החזית הראשית של בית הכנסת שהופנתה אל החצר ולא אל הרחוב, מעיד על חיים פנימיים שהמתכננים ייעדו לבית הכנסת.

בית הכנסת הוקף בגדר תוחמת בגובה 1.40 מטר, גדר שהגבילה את הראות אך לא חסמה את שדה הראייה לגמרי. בבחירה זו התקיים מעין משחק הסתרה-חשיפה של טקסי הדת היהודים בכפרים. לעומת המקדשים והמסגדים שמצאנו בכפרים, שהוקפו בגדר גבוהה החוסמת כל ראות, בבית הכנסת היהודי, המייצג מיעוט קטן, בחרו המתכננים לסקרן את העוברים והשבים.

בתי הכנסת באליבג ובראוודנדה מוקמו ברחובות צדדיים, בפאתי הכפר. כיום הבתים המקיפים את בתי הכנסת מאוכלסים ע"י הודים בעלי זהויות דתיות שונות. בעבר, שכנו בבתים המקיפים את בתי הכנסת משפחות יהודיות. אם מסתכלים על ההיערכות המרחבית של בתי היהודים ובית הכנסת ניתן לראות חשיבה על יצירת 'מתחם יהודי' מוגדר, מעין כפר בתוך כפר, כך שלמרות שהיהודים היו תמיד מיעוט בישובים, צורת התיישבותם הייתה משמעותית ויצרה זהות מרחבית- כפרית שהעידה על קהילתיות חזקה.

עוד ניתן לראות כי למרות שהיהודים התרכזו במתחם מוגדר, השפעתם על הסביבה מורגשת מבחינות רבות. ניתן לומר שהיהודים היו מאוחדים אך לא מסוגרים. היהודים נתפסים כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של הכפר, הן בשמות הדרכים, הן בסימנים יהודיים על בתי הכפר והן כחלק מחיי הכפריים במלאכות השונות. עדויות לכך ניתן לראות בתמונות הבאות ובראיונות שנערכו במסע.


טכנולוגיית הבניה:
מבנה בית הכנסת משלב שני סוגי בניה: בניה רטובה ומסורתית ובנייה קלה ויבשה.

1. בנייה רטובה מסורתית: סגנון בנייה זה מותאם לאזור חם וכפרי כראוודנדה, והוא מבוסס על קירות תומכים המורכבים מטיט ולבנים שרופות. בנייה זו מחייבת קירות עבים, התורמים, מצד אחד, לשמירת הטמפרטורה בבניין אך מקשים, מצד שני, על פתיחת דלתות וחלונות בבניין ועל גמישות הבנייה בתכנון התרחבויות עתידיות.

בכל האזור הכפרי של הודו ניתן לראות בנייה רטובה מסורתית, אולם יש הבדל מהותי בבנייה של מוסדות הדת השונים בכל הקשור לחומריות המבנים. לדוגמה, רוב המקדשים של הדתות האליליות בנויים מאבן ולעיתים אף משיש (דת הוואהיים), לעומת מבני הדתות המונותיאיסטיות כמו הנצרות והאסלאם הבנויות באופן כמעט מוחלט מבניה מקומית מסורתית.

2. בנייה קלה ויבשה: בבנייה זו גג המבנה מורכב מקורות העשוייות מעצים הגדלים במקום. בנייה זו מהירה מאוד, ואינה אופיינית לאיזור שניחן לרוב בגגות טיח.

 

בית הכנסת 'בית אל' שבראוודנדה

בית הכנסת הוקם ,כאמור, בשנת 1842 ושופץ בשנת 1876.

'בית אל' הוא אחד מבתי הכנסת הראשונים שנבנו בכפרים. בית הכנסת מוקף במטע קוקוסים. ברחוב המוליך אליו ישנם מבנים נוספים השייכים לקהילה היהודית. כיום בית הכנסת אינו פעיל באופן יומיומי אלא רק בחגים, אז מגיעים היהודים מהכפרים השונים, ורק אז יש מניין. בבית הכנסת פגשנו את דיוויד ווסקר, האחראי על בית הכנסת.

בבית הכנסת פגשנו את דיוויד ווסקר, האחראי על בית הכנסת.

להלן תמונת חזית בית הכנסת ותמונת פנורמה של האיזור:


ניתן להבחין עפ"י מבנה הגג והתקרה כי עזרת הנשים של בית הכנסת נבנתה בשלב מאוחר יותר.

בית הכנסת הכפרי בהודו: בית הכנסת 'בית אל' בראוודנדה כמקרה מבחן
לאור הנתונים שאספנו וההצלבה שעשינו עם ההשתלשלות ההיסטורית של הרחבות בית הכנסת 'בית אל' בראוודנדה, ניתן לשער כי בית הכנסת העתיק נבנה מתוך כוונה להרחיבו בהמשך. ניתן לשאול מדוע בוצעה ההרחבה בצורת הפרדת מפלסים, וכן כיצד ענה הפיתוח של בית הכנסת על צרכי הקהילה, האם ההרחבות היו בהשפעת הסביבה ועוד.

על פי המחקר 'בית אל' הוא בית הכנסת העתיק ביותר שהשתמר בחלקה הכפרי של הודו. בית הכנסת נבנה כמבנה ייעודי בעל קומה אחת ובו ארון הקודש, שנמצא בקיר המזרח; בימה, מול הארון; עזרת גברים ועזרת נשים. צורת התפילה מייצגת שותפות קהילתית מוצהרת המתבטאת בתפילה בחלל משותף. בחגים ומועדים היו מגיעים גם יהודים מהסביבה, וכולם היו נאספים בחצר בית הכנסת ובמבואו.

במרוצת השנים הורחב בית הכנסת פעמיים. בהרחבה הראשונה קורתה המבואה של בית הכנסת במטרה להכניס את הקהל שנוסף לתפילה תחת קורת גג משותפת. הרחבה זו שמרה על צורתו של חלל בית הכנסת ועל המבנה המקורי שלו. הסיבה להרחבה השנייה הייתה התרחבות הקהילה היהודית, וביסוס מעמדו של הכפר כנקודה מרכזית בין כל הכפרים הקטנים שצצו בסמיכות אליו.

בהרחבה השנייה נבנתה קומת גלריה מעל מפלס בית הכנסת המקורי. ההפרדה בין הגברים לבין הנשים לא נעשתה ככל הנראה מתוך השפעה חיצונית, למרות שהכרחי לציין כי התקופה שבה הוצעה ההרחבה הקבילה לחשיפת הכפר לגורמים יהודים חיצוניים.

הפרדת המפלסים התאפשרה הודות לבנייה המשולבת של בית הכנסת. ניתן לשער כי המודול של בית הכנסת 'בית אל' השתנה ממודול כפרי-קהילתי למודול אוניברסאלי-מארח כתוצאה מההרחבה.

השינוי התפיסתי, מקהילה קטנה וחזקה לקהילה מארחת, נתן את אותותיו לא רק בעיצוב בית הכנסת אלא גם בתהליך ההתפזרותה של הקהילה בהמשך עד לכדי היעלמותה. חלל בית הכנסת, שעבור הקהילה היה יותר מאשר מקום פולחן, השפיע על תהליכים אחרים בקהילה, כמו למשל באופן שבו הפרט מזדהה עם שאר חברי הקהילה.


בית הכנסת "מגן אבות" באליבג

בית הכנסת הוקם, כאמור, בשנת 1848 ושופץ בשנת 1910.
הקהילה היהודית באליבג מנתה בשיאה עשרות משפחות. בית הכנסת מוקף בחצר גדולה והרחוב המוביל אליו נקרא רחוב בני ישראל.

חזית בית הכנסת מגן אבות באליבג

בבית הכנסת עיטורים רבים וחזיתו עשירה ומושפעת מהתרבות ההינדית, על כך נפרט בהמשך.

פנורמה, חזית בית הכנסת מגן אבות באליבג

אלמנטים עיטוריים
בית הכנסת באליבג עתיר באלמנטים קישוטיים המושפעים מהתרבות ההינדית הסובבת את הקהילה. נתבונן בכמה דוגמאות חזותיות אותן ניתן לבחון על פי חזית בית הכנסת. נעמוד על הנקודות הבאות - מבנה החזית, פרח הלוטוס ועיטורי העמודים.

שרטוט ממוחשב של חזית בית הכנסת

חזית בית הכנסת מושפעת מהמקדשים הנמצאים באליבג: שערי הכניסה של המקדשים - כמו גם של בית הכנסת - מחולקים לשלושה חלקים, כשהשער המרכזי מהווה את שער כניסה. כך נוצר חלל מעבר בין פנים וחוץ, בין קודש לחול. בחלל זה נהוג להוריד את הנעליים (אחד מהמנהגים שאימצו יהודי הודו מהדתות הסובבות אותן).

הקשתות והעמודים הבונים את השער מעוטרים בפרחי לוטוס ובעיטורים המסמנים עושר וקדושה בעלי משמעות דתית לכל דתות האיזור.

ברחוב הסמוך לבית הכנסת, גילינו להפתעתנו אותיות עבריות ומגני דוד מעץ בחזיתות הבתים. נראה שבנוסף למזוזה הקבועה בכניסות הבתים, ביקשו אנשי הקהילה לסמן את מגוריהם.

סימן נוסף שמצאנו הוא כף יד אדומה מעל פתח הבית, וכששאלנו לפשר הדבר, הוסבר לנו כי כף היד הוטבעה בדם כבש שנשחט לכבוד הפסח. מנהג זה מתייחס ל'מכת הבכורות', ותפקידו לסמן לאל את בתי היהודים.

שלטים באליבג בהם מופיע שם הרחוב "בני ישראל" (סימון מלבן אדום)

כאמור, שמו של הרחוב המוביל לבית הכנסת "מגן אבות" באליבג נקרא רחוב בני ישראל. כפי שהוזכר, בחגים השונים היו בני העדה מהכפרים באיזור מתקבצים באליבג ולנים אצל המשפחות היהודיות המקומיות. כך קבל הרחוב את שמו.


פרח הלוטוס בתרבות ההודית
בהודו משמש פרח הלוטוס כסמל להתפתחות רוחנית. על פי תורת בודהה כל מאמין צריך לנהוג כפרח הלוטוס: שורשי הפרח נמצאים באדמה הבוצית אך הוא צומח ושואף למעלה אל האור, כאשר מתוך עליו מציץ פרח נפלא. לפי דברי הארכיטקט פאריברוז סהאבה , האדריכל שתכנן את מקדש הבהאיים בניו דלהי בצורת פרח לוטוס, הפרח מייצג את התגלמות האל.

הלוטוס הוא אחד הסמלים החשובים בתרבות ההודית. הוא מופיע על גבי מבנים מקודשים לכל הדתות הקיימות בתת היבשת ההודית. הלוטוס נחשב בהודו לפרח היפה ביותר, והוא זכה לפופולאריות רבה מן הזמן העתיק ועד לימינו אנו, כפי שניתן לראות מתפוצתו הרחבה בספרות ובאמנות ההודית. פרח הלוטוס מופיע כבר בוודות העתיקות ביותר וכן בשירה הסנסקריטית. פעמים רבות משווים המשוררים את הלוטוס לפני אהובותיהן היפיפיות. הלוטוס חדר לכל הדתות ואל כל השכבות כאלמנט דקורטיבי בסיסי, והוא מופיע כבר על המונומנטים ההינדואים העתיקים ביותר בהודו.

בספרות יש לפרח הלוטוס חשיבות רבה. באחת הוודות הוא מושווה ללב האנושי, ובכתבים עתיקים אחרים הוא מתקשר למיתוסים שעוסקים בבריאת העולם. לפי סיפור אחד, פרח הלוטוס היה הדבר הראשון שהופיע ביקום כשהיה בראשיתו נוזלי, ועליו נולד האל הבורא עצמו, פרג'פארי (Prajapari). גם ביצירה האפית הגדולה, המהבהרטה, מסופר כי האל הבורא נולד על פרח הלוטוס. הפרח מקושר לאלים חשובים נוספים כמו וישנו (Vishnu) ואשתו לקשימי (Lakshimi), אלת המזל והיופי.

גם באמנות פרח הלוטוס מופיע לרוב, והוא מקשט את כל המונומנטים הבודהיסטיים שהוקמו החל מן המאה ה- 3 לסה"נ בכל רחבי הודו. הפרח מופיע על גבי פיסול בדגמים מסוגים שונים, חלקם פשוטים מאו וחלקם מעובדים יותר. בפיסול משמש פעמים רבות הלוטוס כמעין מעמד שעליו מוצבים האובייקטים המקודשים. האלה לקשימי מתוארת פעמים רבות כשהיא יושבת או עומדת של פרח לוטוס, ומחזיקה פרח בכל אחת מידיה. גם בודהא מתואר בדרך כלל כשהוא יושב ישיבה מזרחית על פרח הלוטוס.


בתי כנסת נוספים
במחציתה השנייה של המאה ה- 19, נבנו באיי הקונקאן כמה בתי כנסת נוספים. בתי הכנסת נבנו במימון קהל המתפללים. עשירי הקהילה מימנו את העיטורים בהיכל ואת האלמנטים המבטאים קדושה כמו הבד המיוחד המכסה את השולחן עליו מונח ספר התורה בשעת הקריאה, או וילונות לארון הקודש. ספרי התורה הותאמו על פי המוט סביבו הם מגולגלים לתיבות עץ תלויות, שלעיתים היו מקושטות בכסף. שני מושבים מוקמו לצד הקשת בה שכן ארון הקודש; האחד לאליהו הנביא, והשני לסנדק שהחזיק בילד בזמן טקס המילה.

 

דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > בתי הכנסת בראוודנדה ובאליבג

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©