דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > ראיונות עם בני הקהילה באליבג
ראיונות עם בני הקהילה באליבג

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

1. יעקב דנדיקר, בן 72, חזן בית הכנסת באליבג

הראיון עם יעקב נערך בבית הכנסת, באמצעות מתורגמן.

יעקב נולד בבורלה ובה גדל. בילדותו היו בכפר כ- 50 משפחות יהודיות. הוא למד בבית הספר באליבג. בשנת 1970, עבר למומביי שם עבד במפעל טקסטיל, במקום שנקרא 'דרך ישראל'. במסגרת עבודתו, נשלח לנפאל לשנה. בשנת 1972 עבר לפונה בה התגורר שלוש שנים. במשך זמן שהייתו בפונה, לקח חלק פעיל בחיי בית הכנסת והיה חזן. לאחר מכן חזר למומביי, לשכונת קרלה היהודית, שם למד יהדות. במומביי הצטרף לבית הכנסת בטאנה- שכונת היהודים העיקרית בעיר. יעקב מספר כי בילדותו למד יהדות, אך לא מספיק, ובזמן שהייתו בקרלה רכש את הידע הנדרש לשם תפעול בית הכנסת. הוא חזר לפונה לחמש שנים נוספות, ולאחר שנודע לו כי בית הכנסת באליבג אינו מתפקד, החליט יעקב, באפריל 2006, לחזור לאליבג ולהחזיר את בית הכנסת לתפעול מלא.

ליעקב שני ילדים. בנו סמואל ג'ייקוב דנדיקר גר בדימונה, ואילו בתו גרה עימו באליבג, סמוך לבית הכנסת. בנו של יעקב הציע לו לעלות לארץ, אך הוא סירב במחשבה שהחיים בארץ קשים יותר מהחיים בהודו: 'בהודו החיים יותר רגועים ושלווים'. יעקב ביקר בארץ כמה פעמים, ואף ביקר בקהיר במהלך שהותו במזרח התיכון. ביקורו האחרון היה בשנת 1989, ובו שהה בארץ כחודשיים.

בית הכנסת:
יעקב מספר כי בית הכנסת באליבג נבנה בשנת 1840, ובשנת 1910 עבר שיפוץ שנמשך כמה שנים.

הקהילה היהודית התפרנסה בעיקר מנגרות, מחקלאות ומייצור שמן קוקוס. באליבג יש עדיין מטעי קוקוס, אך הם כבר אינם משמשים לעצירת שמן.

מחוץ לבית הכנסת יש מקווה המשמש בעיקר את חזן בית הכנסת, וכן משמש לצורכי גיור. נשות הקהילה טובלות במקווה שבכפר טאל, באופן לא סדיר. למקווה בבית הכנסת הן הולכות על מנת להתקלח ולא על מנת לטבול מבחינה הלכתית.

הקהילה:
באליבג מתגוררות שבע משפחות יהודיות, רובן שוכנות רחוק מבית הכנסת. משפחתו של יעקב מתגוררת בסמוך לבית הכנסת. בתקופת פריחתה של הקהילה, בשנות השישים של המאה העשרים, התגוררו באליבג כחמישים משפחות.

הקהילה סובלת מהתבוללות, למרות שברוב המקרים של נישואין עם נשים לא יהודיות, הן מתגיירות.

מנהגים מיוחדים לקהילה:
התפילה, בנוסח ספרדי, נחשבת ארוכה יחסית לארץ.

בפסח נוהגים לשחוט כבש ולהטביע כף יד שטבלה בדם הכבש על גבי דף אותו תולים מעל המשקוף, זכר לקרבן פסח.

שפת הדיבור היא מהרטי, בהשפעת האזור, וישנם מנהגים נוספים של ההודים אותם הקהילה מאמצת.
במהלך חתונה עם גיורת, נותנים בסוף הטקס לגיורת חלב ודבש.


2. סימה דנדיקר- בתו של יעקב דנדיקר, שמש בית הכנסת


הראיון עם סימה נערך בביתה שמול בית הכנסת, באמצעות מתורגמן.
סימה בת 30, קוסמטיקאית במקצועה. נולדה במומביי, בצ'יימבור. חזרה לאליבג באפריל 2006 עם אביה יעקב.

מנהגים מיוחדים וזכרונות ילדות:
סימה זוכרת שבחג הסוכות שרו ורקדו, כמו גם בשמחת תורה.

בטקס החתונה, החתן עונד טבעת לכלה, ולאחר הקידוש הוא שובר הכוס עם היד. לדעת סימה זהו מנהג הינדי, שמקורו בנוהג לא להשתמש ברגליים בטקס החתונה.

בטקס המאלידה מכינים אורז, פירות רגילים ופירות יבשים.

להיות יהודי באליבג:
סימה מספרת כי יש לה קשר טוב יותר עם שכניה היהודים, אך יש לה חברים טובים מכל הדתות. בחגים הם מבשלים אוכל הודי.

כילדה לא הרגישה שונה מחבריה, והיא מעידה שגודלה וחונכה כמו חבריה הלא יהודיים.

סימה סבורה כי בבוא היום, כאשר היא ואביה יעזבו את אליבג, לא יישאר מי שיטפל בבית הכנסת. היא סבורה שבית הכנסת יהפוך לספריה או לבניין עירוני כל שהוא.

קשר לישראל:
לסימה אח שחי בדימונה. היא מבקרת אותו מדי פעם. סימה מתכננת לעלות לארץ תוך שנתיים. לשאלתנו מה ההבדל בין הודו לישראל ענתה סימה כי ישראל מפותחת יותר, וכי להודו יש אופי שמרני יותר מאשר לישראל.
 

3. לוי וקולקר, שוחט בכפר אליבג

הראיון עם לוי נערך בחנות הגלידה שלו באמצעות מתורגמן.

לוי הוא דור שישי באליבג, נולד בכפר וגדל בו. לוי מספר כי כשהיה ילד, כל הרחוב הראשי של אליבג (ששמו 'איזראל אלי' – דרך ישראל) היה מלא בבתי יהודים. כיום כמעט כולם עזבו לטאנה, למומביי ולישראל.

ללוי יש משפחה בישראל, מקרית שמונה בצפון דרך רמלה ולוד עד אשדוד בדרום.

לוי מעיד על עצמו שהוא שומר שבת, והולך בימי שישי ושבתות לבית הכנסת יחד עם בניו. הוא מספר כי בתקופת החגים יש מנין בבית הכנסת, בעיקר ביום כיפור, בשמחת תורה ובראש השנה. לוי מספר כי למד להיות שוחט בטאנה, כאשר התגורר שם תקופה קצרה. כיום הוא משמש כשוחט היחיד בכפר ובאזור.

משפחה
אביו של לוי נפטר, אימו מתגוררת באליבג. מלבד דוד אחד שגר עדין באליבג, כולם עלו לישראל.

חיי היהודים באליבג
לוי מספר כי כאשר היהודים הגיעו לאליבג לראשונה, עזרו להם שאר תושבי הכפר למצוא עבודה. על בית הכנסת מספר לוי כי בשנת 1910 הוא עבר שיפוץ והורחב מקומה אחת לשתי קומות.


4. סלומון טלקר, בן 25

את סלומון ראיינו בביתו באליבג, באמצעות מתורגמן, אך גם מעט בעברית ובאנגלית.

סלומון נולד באליבג, ובה למד עד כיתה ו'. מכיתה ז' עד כיתה י' למד בבית הספר 'אלי כדורי' במומביי. כשהייה בן 11 נפטר אביו. הוא התגורר כמה שנים בהוסטל של אורט במומביי, ולאחר מכן חזר לעבוד ולגור באליבג.

סלומון עבד בעבודות שונות: בצוות חתונות הינדיות, במכירת כלי ניקוי מדלת לדלת, כמלצר במלון וגם כסוכן בנק. אין לו עבודה קבועה.

לסלומון שני אחים המתגוררים בארץ. דודתו (אחות אימו) מנהלת את מסעדת 'נמסטה אינדיאה' באשדוד.

העלייה לארץ
סלומון סיפר כי הוא מתעתד לעלות לישראל בעוד מספר חודשים. הוא יתגורר במושב אורה וילמד באולפן. לפני מספר שנים השתתף בפרויקט 'תגלית' של החוויה הישראלית.

סלומון מספר כי הרצון לעלות ארצה התעורר אצלו מאז שהחל ללמוד באורט. מאנשים שאיתם דיבר על ישראל שמע כי בארץ קר מאד, וכי הנשים לובשות מלבושים חשופים. הוא מעיד כי כל אלו לא מפריעים לו והוא מתכוון לעלות לארץ. הוא מתכנן ללמוד עברית, ולאחר מכן לעבוד בעבודה קבועה.

סלומון רוצה להינשא בארץ. לטענתו נשות בני ישראל בהודו רוצות חתן עשיר, ולו אין כסף לכן הוא לא מצליח למצוא כלה בהודו.

הודו- ישראל
לדעת סלומון אם לעולים ארצה יש רשת חברתית חזקה ותמיכה - הם יצליחו להיקלט בישראל. הוא מעיד על כך שהוא יעלה ארצה על מנת להישאר, אך יחזור לבקר בהודו.

בישראל החיים לדעתו יותר קלים, גם מבחינה כלכלית, וגם מבחינה חברתית- כל אחד מתעסק בעניינים שלו ולא מתערבים בחיי השכן, כמו בהודו.

 

דף הבית > מומביי, הודו > מאמרים - הכפרים הסמוכים > ראיונות עם בני הקהילה באליבג

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©