דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > יאסי, רומניה > מאמרים - פודו אילואיי > בית הקברות בפודו אילואיי
בית הקברות בפודו אילואיי

להורדת המאמר המלא כקובץ PDF הכולל מפות ואת תמונות המצבות שמוזכרות במאמר, לחצו כאן

בית הקברות של הקהילה היהודית בעיירה הוקם בשנות ה- 20 של המאה ה- 19. מיקומו נקבע על מורד תלול, שכנראה לא התאים לחקלאות, הרחק ממרכז העיירה. במשך השנים התרחבה העיירה לכיוון צפון מערב, אל מעבר לבית הקברות, והיום הגישה אליו נעשית על גבי דרך עפר כפרית, תחומה בבתי העץ והבוץ שנבנו משני צידיה.

במהלך עבודת התיעוד, מיפינו את כלל 2000 המצבות בבית הקברות וזיהינו את התקופה בה הוקמו. אספנו מידע מפורט אודות כ- 1000 מצבות אשר ניתן היה להבין את הכתוב עליהן. הקבורה במהלך השנים, על פי הבחנתנו, נעשתה על פי חלקות. החלוקה הותוותה על ידי נתוני השטח של בית הקברות, כאשר כל חלקה מכילה קברים השייכים לאותו טווח של 10-30 שנים. יוצאות דופן הן שתי החלקות הקרובות ביותר לשער הכניסה המקורי לבית הקברות (חלקות A ו-B), שככל הנראה היו שמורות לנכבדי הקהילה, בהן מוצבים קברים ללא סדר כרונולוגי מסוים.

מפת בית הקברות שיצרנו, מבהירה באופן סכמאתי את פריסת הקברים בשטח:

A – חלקת נכבדי הקהילה
B – חלקת נכבדי הקהילה
C– 1840–1820, חלקת גברים
D– 1860–1840
E – 1840–1820, חלקת נשים
F – 1900–1890
G – 1920–1900
I – 1940–1900
V – 1890–1860
W – חלקת ילדים

על סמך חלוקה זו של בית הקברות לחלקות תקופתיות או נושאיות, ניתן כעת לספר את סיפורה של הקהילה היהודית לאורך השנים והתמורות שהתחוללו בה.
 

השנים 1820-1860 לערך (חלקות C, D, E)
העדות המוקדמת ביותר לקבורה בבית הקברות היא מצבה משנת 1825 (תמונה מס' 1). מבנהו של בית הקברות בשנותיה הראשונות של העיירה מעיד על קהילה דתית אורתודוכסית: כפי שניתן לראות מהחתך שביצענו, בקבורה בשנים אלה, כמקובל בכל בתי הקברות היהודיים בתקופה זו באזור, נשמרה הפרדה בין נשים לבין גברים בקבורתם:

תמונה 1- מצבה Cb1
המצבה הראשונה
טיפוס מצבה: מצבה עומדת
שם הנפטר: אליהו בן שמחה
תאריך פטירה: י"ד ניסן תקפ"ה (1825)

העובדה שהקברים בתקופה זו מוקמו באופן מרווח, מעידה על קיומה של קהילה קטנה. ואכן בין השנים 1830 - 1860, העיירה מנתה בשיאה סך הכל כ- 1000 נפש, מתוכם כ- 50% יהודים. כמו כן, ניתן לראות רוב של מצבות מעוטרות. העיטורים המסורתיים על גבי המצבות מרמזים על שמו או על עיסוקו של הנפטר, ולעיתים מציינים גם את תפקידיו הרוחניים. עיטורים אלו אופייניים לקהילות מהן היגרו המתיישבים, לדוגמא מאזור אוקראינה. כך ניתן לראות בשתי מצבות משנים שונות, מצבה משנת 1846 (תמונה 2) ומצבה משנת 1860 (תמונה 3)

תמונה 2
שם הנפטר: זאב בן חיים
תאריך פטירה: אלול תר"י (1846)
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
עיטור המצבה: חיה (זאב), כד מים ויד מונחת על גבי משטח
משמעות העיטור: ציור הזאב מרמז על שם הנפטר, כד המים והיד מרמזות על מעמד הנפטר כבן משפחת לוי.

תמונה 3
שם הנפטרת: שרה בת אברהם
תאריך פטירה: י"א אב תר"כ (1860)
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
עיטור המצבה: שתי כפות ידיים מכוונות מכל צד למנורה
משמעות העיטור: לפי העיטור ניתן להבין כי המצבה שייכת לאישה, וזאת על פי העיטור השכיח של הדלקת נרות- אחת מהמצוות החשובות הנעשות על ידי נשים.

עדות מעניינת לקשיי היום-יום בעיירה המתפתחת נמצאה על ידינו בעשרות הקברים המעידים על מוות בקנה מידה נרחב בקיץ של שנת 1848. על פי הספרות הכתובה על פודו אילואיי, פקדה את העיירה בשנה זו מגיפת הכולרה, ונראה כי ריבוי מקרי המוות שפקדו את העיירה באותה שנה קשור במגיפה.
בתמונות 4-6 תאריך הפטירה הינו זהה (תמוז תר"ח), עדות למגיפה.

תמונה 4 - Dd2
שם הנפטר: שרגא בן מרדכי הכהן
תאריך פטירה: י"א תמוז שנת תר"ח
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
עיטור מצבה: ידי כהן המסמלות כי הנפטר היה כהן
תמונה 5 - מצבה Dd3
שם הנפטר: ליב בן יהודה
תאריך פטירה: ט' תמוז שנת תר"ח
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
עיטור המצבה: ידי כהן המסמלות כי הנפטר היה כהן
תמונה 6 - מצבה Dd4
שם הנפטר: משה חיים בן דוד הכהן
תאריך פטירה: ו' תמוז שנת תר"ח
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
עיטור המצבה: ידי כהן המסמלות כי הנפטר היה כהן


השנים 1860-1900 לערך
בשנת 1864 קיבלה פודו אילואיי מעמד רשמי של כפר. בשנים אלה הגיעה הקהילה לשיאה, כאשר בשנת 1899 נספרו בעיירה 1962 איש, מתוכם 68% יהודים. זוהי תקופה בה מתגבשת הקהילה וניתן לזהות בה דפוסי חיים של "שטייטל" יהודי אירופאי. הכיתוב על המצבות בתקופה זו מרמז על האופי הסקטוריאלי שהולך ומקבל מקום בקהילה, לצד אורח החיים המסורתי. עדיין יש מקום של חשיבות לבעלי תפקידים דתיים, אך לצדם עולה חשיבותו של ציון המקצוע בו עסק הנקבר. מאפיין זה מעיד על קהילה מוסדרת הכוללת בעלי מקצוע ונותני שירות שהם חלק אינטגראלי מהקהילה. עובדה זו משתקפת ממצבות רבות בבית הקברות, בהן נכתבו מגוון מקצועות כגון שוחט ובודק, תופרת, מיילדת ורופא הקהילה (תמונות 7-8).

תמונה 7 - מצבה De8
שם הנפטר: לא ניתן לפענוח, אך מצוין שהוא בנו של שוחט ובודק (שו"ב)
תאריך פטירה: ב' אדר א' תרי"ג
מאפיינים: מצבה מטיפוס סרקופג
 
תמונה 8 – מתוך חלקה A
שם הנפטר: Anselm Handt
תאריך פטירה: 7 ביולי 1904
מאפיינים: כתיבה בלועזית, הוספת תואר המקצוע ד"ר.

מאפיין מעניין המופיע בתקופה זו הוא הוספת סיפורים החקוקים במצבות המעידים על חייו של הנקבר, ויותר מזה על הבדלי מעמדות כלכליים בתוך העיירה אשר באים לידי ביטוי ברמות שונות של השקעה בעיטורי המצבות (תמונות 9-12). 

תמונות 9-10 - מצבה Fg8
שם הנפטרת: מרת שרה רבקה בת משה יעקב
תאריך פטירה: כ"ב שבט תרמ"א (1881)
מאפיינים: טיפוס מצבה עומדת
כיתוב על המצבה: פלגי מים ירדו ע(י)נינו על פטירת אמנו רכה בשנים צנועה וחסידה
עיטור המצבה: ענף עץ כפוף העוטף 7 כבשים (רחלים).
משמעות העיטור: האישה נפטרה בגיל צעיר (כמו רחל אמנו). ייתכן כי המספר 7 מסמל את מספר הילדים שלה ועל אופייה כאמא- מגוננת וחסידה.

 

תמונות 11-12
שם הנפטר: מרת רבקה בת מו"ה דוד
תאריך פטירה: הושענא רבה תר"כ (1860).
הכיתוב על המצבה: הבתולה הכלה מרת רבקה בת מו"ה דוד נפט'
העיטור על המצבה: עיטור של חופה בטקס חתונה
משמעות העיטור:
1. יתכן והנפטרת נפטרה סמוך ליום חתונתה
2. "כלה" הינו כינויי כללי לבת רווקה כשם שהגבר הרווק מכונה "חתן".

מאפיין נוסף ומשמעותי המופיע בתקופה זו הוא הגיוון בטיפוסי המצבות. לעומת השלב הראשון בהתפתחות בית הקברות, בו היו המצבות כולן מטיפוס מצבות אנכיות (למשל בחלקה C), כעת נוספו קברים רבים מטיפוס סרקופג וקברים בהם ישנה אבן שוכבת בנוסף למצבה אנכית – דבר הנובע ככל הנראה מהבדלי מעמדות ומצבו הכלכלי של הנפטר. כמו כן, ניתן לשער כי להבדיל מימיה הראשונים של העיירה, בהם מספר הנפטרים היה מועט ולכן כל מצבה זכתה לעיטורים ייחודיים לה, עם גידול האוכלוסיה בעיירה וריבוי מספר הנפטרים נוצר "שטאנץ" פשוט יותר לעיצוב המצבה – והיחידים שחרגו מ"שטאנץ" זה היו בעלי המעמד או היכולת הכספית. ניתן ללמוד על טיפוסי המצבות השונים מתוך תמונות 13-15.

מפת בית הקברות בשנים 1900-1860 ממחישה את מגוון טיפוסי המצבות ופריסתן בשטח.

ניתן לראות במפה כי בחלקות הקדומות (בחלק המרכזי של בית הקברות) כמעט כל המצבות הן אנכיות, ואילו בשנים המאוחרות יותר המצבות האנכיות והמפוארות יותר פזורות באופן ספוראדי בין מצבות הסרקופג הפשוטות יותר.
 

השנים 1900-1940 לערך (חלקות F, G)
בתחילת המאה העשרים, בדומה לנעשה בקהילות יהודיות רבות בסביבה, ניתן לזהות בפודו אילואיי תהליכי מודרניזציה וחילון.

החל משנת 1899 החל חינוך יהודי מסודר בבית הספר של הקהילה. מבנה בית הספר (תמונות 15-16) קיים עד היום, כפי שניתן לראות במפת העיירה, והוא משמש כיום כבית ספר רומני.

בתקופה זו בית הקברות מתרחב וממשיך לשמש כראי לתמורות השונות בחיי הקהילה. סממני החילון באים לידי ביטוי למשל בשימוש באותיות לטיניות בכתיבת השמות והתאריכים על גבי המצבות. ככל שנוספו שורות הקברים, כך גדלה כמות המצבות עליהן כיתוב ברומנית, כפי שניתן לראות במפה.

מאפיין נוסף הקשור בתהליכי חילון הוא הוספת שם המשפחה ברומנית למצבות. בתקופות קודמות צויין על גבי המצבה רק שמו של הנפטר ושם אביו, וכך גם זוהו אנשי הקהילה בינם לבין עצמם. עם היפתחות הקהילה היהודית והתערותה בחברה הרומנית בעיירות הסמוכות, הוגבר השימוש בשמות משפחה רומניים. בו בזמן, החלו להופיע עיטורים השונים מן העיטורים המסורתיים שאפיינו עד אז את המצבות.

המצבה שבתמונה 18 מדגימה היטב שניים מהתהליכים המרכזיים – ניתן לראות במרכז המצבה את הכיתוב ברומנית, כולל תאריך נוצרי ושימוש בשם משפחה.

כמו כן, ניתן לזהות בתקופה זו תופעה של נטישת העיצוב המסורתי מהתקופות הקודמות ושימוש בסמלים לאומיים ציוניים. זוהי תגובה טבעית לתקופה בה התנועה הציונית הרומנית תופסת תאוצה. ברבע האחרון של המאה ה- 19 קמו עשרות אגודות ציוניות ברחבי רומניה. הסניף הראשון של התנועה הציונית שהוקם בפודו אילואיי בשנת 1894 היה של "חובבי ציון", ובשנת 1919 נפתח גם סניף של "בני ציון ד"ר הרצל". תופעה זו קיבלה מאוחר יותר ביטוי במצבות עליהן נחקק מגן דוד, אשר שימש כסמל ציוני ולא כסמל יהודי מסורתי (תמונה 19).

בשנת 1921 נבחרה לראשונה הנהלת הקהילה בפודו אילואיי בבחירות חופשיות, בהן נבחרה רשימת הציונים. עשר שנים לאחר מכן קיבלה הקהילה מעמד רשמי כגוף משפטי. כלומר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם קיימו היהודים חיי קהילה כסדרם בעלי תוקף חוקי.

מן המצבות ניתן ללמוד על אופייה המגוון של ההנהגה המקומית בתקופה זו. אחת הדמויות החשובות בהנהגה הדתית היה רבי אלטר אהרון ארי, מרבניה הגדולים של העיירה, אשר כיהן בה שנים רבות (תמונה 20). בנוסף לתפקידים הדתיים, הנהגת הקהילה כללה מנהיגים שייצגו אותה בפני הרשויות הרומניות המקומיות. אחת המשפחות המוכרות שייצגה את הקהילה הייתה משפחת סולומון שפעלה בין היתר בנושא גביית המיסים מהתושבים היהודים. הכינוי "היהודי" (DAJID) ברומנית שמופיע על מצבתו של אחד מבני המשפחה מעיד על כך שהיה דמות יהודית מוכרת בקרב הרשויות הרומניות (תמונה 21). על גבי מצבה זו, אשר היתה המוקדמת ביותר עליה איתרנו כיתוב בלעז, מופיע גם שמו העברי של הנפטר, אברהם דוד בן שלמה הלוי. ניתן להניח כי בתקופתו החל השימוש בשם המשפחה "סולומון", על שם אביו שלמה.

על אף שבתקופה זו אחוז היהודים מתוך תושבי העיירה פחת, האוכלוסייה היהודית הייתה חלק בלתי נפרד מהעיירה, ועל כן שימשו יהודים בתפקידי מפתח בהנהגת העיירה. החל משנת 1922 שימש מיקל שור כסגנו של ראש העיירה הרומני (תמונה 22). מתוך ניתוח מאפייניה של מצבתו המפוארת של שור ניתן ללמוד על מעמדו ועל ההתפתחות במערכת היחסים בין הקהילה היהודית לרשויות המקומיות.

כאמור, נכבדי הקהילה נקברו בחלקה נפרדת ומפוארת יותר הקרובה לקצה הדרום מזרחי של בית הקברות (חלקות A ו-B על פי המיפוי שערכנו). על פי עדויות של תושבים מקומיים ניתן ללמוד שבקצה זה היה ממוקם שער הכניסה הראשי לבית הקברות. מכאן, שיש להניח כי נכבדי הקהילה נקברו באזור זה מתוך כבוד לנפטרים.


יוני 1941 – סופה של הקהילה
ניסיונות ההיטמעות של היהודים בחברה הרומנית והתפתחותה של הקהילה נגדעו באחת עם עליית השלטון הפשיסטי בשנות הארבעים. התפתחותו הפיזית של בית הקברות מגיעה לסיום בקברי האחים שנוספו במלחמת העולם השנייה. ב- 30 ביוני 1941 נערך ביאסי פוגרום בו נטבחו אלפים רבים מתושבי העיר. אחד ממעשי הפוגרום היה הובלת אלפי יהודים ב"רכבת מוות" במשך 48 שעות. לרכבת היו שתי תחנות, הראשונה בפודו אילואיי והשנייה בעיירה טרגו פרומוס(Targu Frumos). כ- 700 ניצולים הורדו מהרכבות ופוזרו לבתי היהודים בעיירה, וכמות דומה של נספים נקברה בקברי האחים בבית הקברות. אחדים מהנספים זוהו והם קבורים בקברים בודדים בחלקה I.

בשנת 1942 גירשו השלטונות לעיר המחוז יאש את יושבי העיירה היהודיים, שמנו אז כ- 1500 נפש. מתקופה זו, בין השנים 1947-1942, נמצא קבר יחיד בבית הקברות.

לאחר המלחמה שבו כ- 300 יהודים לפודו אילואיי, אך חיי הקהילה לא שוקמו. ניתן לראות זאת בקברים הבודדים משנים אלו הפזורים בכל רחבי בית הקברות.
 

בית הקברות כיום
כיום, שטחו של בית הקברות נשמר ע"י משפחה מקומית המתגוררת בו, בסיוע הקהילה היהודית ביאש. הקברים סובלים מפגעי הזמן אך בסך הכל בית הקברות שמור בצורה סבירה, וחיות המשק הרועות בו לעיתים מונעות מצמחיית הבר לכסות את המצבות. בחלקו העליון של בית הקברות, בסמוך לקברי האחים, הוקמה אנדרטה לציון פוגרום יהודי יאש, אליה ניתן להגיע באמצעות גרם מדרגות אשר מגיע מהשער החדש של בית הקברות.

לאורך דרך העפר המובילה ממרכזה המודרני של העיירה אל בית הקברות ממוקמים בתי אבן ובוץ קטנים, ומספר מתושביהם הותיקים זוכרים לספר אודות מסעי לוויה שנערכו לאורך השביל, וכן על העברת הגופות שהגיעו לעיירה ב"רכבות המוות". על השביל, עשרות מטרים בודדים לפני שער הכניסה, ניצב עד היום מתקן שאיבת מים, אשר על פי סיפורי המקומיים שימש את באי בית הקברות לנטילת ידיים עם עזיבתם את המקום. כיום, משמש מתקן השאיבה כשוקת להשקיית הסוסים אשר בבעלות המקומיים.

במהלך עבודתנו בבית הקברות נתקלנו בקבוצת ישראלים שהגיעו למקום על מנת לחלוק כבוד ליקיריהם שנספו ב"רכבות המוות".

 

דף הבית > יאסי, רומניה > מאמרים - פודו אילואיי > בית הקברות בפודו אילואיי

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©