דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > יאסי, רומניה > מאמרים - יאסי > פני הקהילה היהודית ביאסי כפי שעולה מראיונות עם חברי הקהילה
פני הקהילה היהודית ביאסי כפי שעולה מראיונות עם חברי הקהילה

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

מתוך כשלושים הסטודנטים במשלחת התיעוד, איריס- סטודנטית להיסטוריה, אבי- סטודנט לביולוגיה, שרון- סטודנט לספרות ומיכאלה- סטודנטית לארכיטקטורה מיאסי, היוו את הקבוצה שעסקה בתיעוד בעל פה של הקהילה, על פי ראיונות עם יהודים מקומיים מיאסי. מפאת קוצר הזמן, הסטודנטים בחרו להתמקד בדמותה של הקהילה בימים אלה, או כהגדרתם: "באנו כדי ללמוד". וכך הם מספרים:

"למדנו לא מעט על עברם של יהודי העיר, אבל איזו קהילה תתגלה לנו היום?! לא שיערנו בנפשנו כמה מהר ישתנו השאלות שלנו, באיזו תדירות יתחלפו מוקדי העניין שלנו, עד כמה נתאהב באנשי המקום, ובאיזו מידה ניפתח ללימוד רחב יותר ולהבנה מלאה יותר של הסיפורים ותיאורי היומיום, שיהודי יאסי הסכימו לחלוק עמנו.

נפגשנו עם למעלה מעשרים יהודים בעיר ועם כמה תושבים לא יהודים. חלק מן המרואיינים שוחחו עמנו בעקבות פגישה מקרית (כך למשל השיחות עם מתפללי בית הכנסת), חלקם- בעקבות פנייתנו אליהם לראיין אותם מתוקף היותם בעלי תפקידים בקהילה, וחלקם- מרואיינים אליהם הגענו בסיועה האדיב של הפרופ' אודט בלומנפלד, אשת הקשר של המשלחת ביאסי.

הראיונות נערכו בשפה הרומנית - המרואיינים חלקם תורגמו לאנגלית על ידי מיכאלה, וחלקם תורגמו ישירות לעברית על ידי אבי, הישראלי דובר הרומנית בחבורה.

חלק מאנשי המקום התקשו לדבר איתנו. ניתן להשליך זאת על החברה הרומנית שהיא למודת ימים חשוכים, בהם הדיבור היה מקור לסכנה, ובעטיו סירבו מקצתם לבקשת הראיון (ברוב המקרים - עלינו להדגיש ולהחמיא – סרבו לנו בנימוס). ייתכן כי מכאן נובעת העדפתם של חלק מהמרואיינים שלא להתראיין בביתם, אלא בבית הקהילה, במועדון הקהילתי וכיו"ב.

הדיה של התקופה הקומוניסטית עשויים להסביר גם את הבקשה הרווחת בקרב המרואיינים שלא להיות מצוטטים בשמם ובלשונם; היו שביקשו להחיל עקרון זה על קטעים מסוימים בשיחה, וחלקם - על רובה, אם לא על כולה. אפשר גם שביטויי חשש אלה נובעים מהחיים בקהילה קטנה באופן יחסי - ומהרצון למנוע חיכוכים מיותרים. בכל אופן, בשל כל אלה - המרחק התרבותי, הקושי הלשוני וכיבוד בקשות המרואיינים למסור את דבריהם מבלי לפגוע בפרטיותם - חלק מהמובא כאן מפיהם של המרואיינים אינו ציטוט מדויק; אך כל אימת שאנו מצטטים מי מהם, ניסינו להישאר נאמנים, עד כמה שיכולנו, לרוח המקור.


הווה בצל עבר
ביקשנו אמנם ללמוד על הקהילה היום, אך לא יכולנו להתעלם מן העבר המפואר שלה, וגם לא מפרקי ההיסטוריה העגומים שסימנו את תחילת סופו של עבר מפואר זה. בשיאה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מנתה הקהילה היהודית ביאסי כ- 40,000 נפש . בתקופה זו היו בעיר יותר ממאה בתי כנסת פעילים, הייתה מעורבות של הקהילה היהודית במרקם החיים של העיר כולה, והיו חיי תרבות עשירים - יאסי שקקה חיים יהודיים. בפרקים שונים במהלך ההיסטוריה פעל ביאסי מרכז של חיים יהודיים, שהיווה גורם משיכה למהגרים ממדינות האיזור (במיוחד ליהודים שהגיעו מפולין ומאוקראינה במאה ה- 19 בעקבות התגברות הרדיפות, הפוגרום ביהודי פולין והחלת חובת שירות בצבא הרוסי).

מאות שנותיה של הקהילה היהודית בעיר, שהייתה בעברה בירת נסיכות מולדביה, לא היו נטולות קשיים. יהודי העיר ידעו רדיפות והתנכלויות רבות, אך חרף זאת הצליחה יהדות המקום לשגשג, לגדול, להתפתח ולפרוח עד למימדי השיא של ארבע רבבות אדם (שהיוו אז כמחצית מאוכלוסיית העיר). ביאסי כתב נפתלי הרץ אימבר טיוטה ראשונה לשיר שהיה לימים להמנון הלאומי של מדינת ישראל - התקווה. ביאסי נוסד גם התיאטרון היידי, כאשר האב המייסד, אברהם גולדפאדן, הציג בעיר לראשונה בשנת 1876 בתיאטרון "התפוח הירוק". (Pomul Verde)

במלחמת העולם השנייה ספגה קהילת יהודי יאסי מכה אנושה. עליית המפלגה הפשיסטית ("משמר הברזל") בראשותו של הגנראל יון אנטונסקו לשלטון, הביאה למירור חייהם של יהודי רומניה. רבים נשלחו למחנות כפייה. מכל אירועי שנות המלחמה הקשות שעברו על יאסי בולטים יומיים בחודש יוני 1941. בשבת ה- 29 ביוני באותה שנה פותו במרמה רבים מיהודי העיר (על ידי הבטחה לתעודה שעליה מתנוססת המילה "חופשי") לצאת את בית העירייה ולהצטופף בחצר בית המשטרה. היהודים שמיאנו להגיע, הובאו לשם באיומי נשק. בדרכם לחצר בית המשטרה נרצח מספר לא ידוע של יהודים. על ההמון שנדחס לחצר ולרחובות הסובבים אותה נפתחה אש מקלעים. התנהלו מרדפים אחר השורדים שהצליחו לחמוק; יהודים נוספים נורו ברחובות בעודם נמלטים על נפשם.

אלפים נוספים הובלו לתחנת הרכבת, שם נדחסו לקרונות בקר בחום של חודש יוני. שתי רכבות עזבו את הרציף בדרכן לשום מקום. במשך שלושה ימים התנהלו הרכבות בעצלות מכוונת בין עיירות האזור, מזדחלות מנקודה לנקודה. החום והצפיפות עשו את שלהם. במספר נקודות עצרו הרכבות לפרוק את הגופות. בשתיים מהתחנות - העיירה הטרגו פרומוס והעיירה פודול-אילואיי - נכרו קברות אחים בהם נטמנו אלפי קורבנות. קבר אחים נוסף נמצא בבית הקברות היהודי של יאסי. סך כל מניין ההרוגים – כ- 13,000 יהודים. רצף אירועים רצחני זה קיבל לימים את הכינוי "הפוגרום ביהודי יאסי", אך המילה פוגרום אולי אינה הולמת במקרה הזה בשל הנוכחות של יד מוסדית מכוונת: תכנון מוקדם, וביצוע מוקפד של שלבים סדורים. לאחר הפוגרום גורשו יהודים מכפרי האזור ליאסי והקהילה שבה לגודלה הקודם, אך מאז מלחמת העולם השנייה היא הלכה והצטמצמה. היום נותרו בעיר כ- 450 יהודים.

לנקודת זמן היסטורית זו הייתה נוכחות מתמדת בראיונות. בשאלותינו אמנם התמקדנו בהווה, אך לא אחת נתקלנו במרואיין שביקש להעלות ולהזכיר שוב את הימים ההם. ברגעים כאלה שתקנו, והאזנו בקשב רב למרואיין שגולל את סיפורי התלאות והזוועות. רק לאחר שהצלחנו להרכיב תמונה כוללת על הקהילה (ככל שעלה בידינו), יכולנו לעמוד על משמעותו של הפוגרום כאירוע מכונן ליהודי יאסי, ועל תפקיד הזיכרון כמשמר זהות ומסגרת קהילתית. עברה של יהדות יאסי החבולה אינו יכול אלא להיות עדיין חלק מההווה, נדבך מרכזי של הזיכרון הקולקטיבי, ובחלק מהמקרים - הזיכרון האישי, או בניסוח אחר - נר זיכרון הבוער בליבותיהם של יהודי העיר.


מבנה הקהילה וההנהגה הקהילתית
קודם לתיאור המחשבות שעורר בנו המשולש הקושר זהות, יהדות וקהילה; קודם לפירוט פעילויות הקהילה ולפריטת מושג הקהילה (כפי שלבש צורה ביאסי) למרכיביו, עלינו לתת הסבר קצר על המבנה הרשמי של הקהילה.

קהילת יהודי יאסי ערוכה לפי מבנה ארגוני בצורת פירמידה: בראש הקהילה עומד הנשיא, המזכיר הכללי; לצדו מכהן סגן אחד ותחתיהם מספר "קונסולרים" האחראים כל אחד על תחום אחר: שירותי רווחה, חיי תרבות, גיל הזהב, צעירי הקהילה ושירותי הקבורה. בתחתית הפירמידה - במסד (שאיתנותו מעסיקה רבות את חברי הקהילה) - חברי הקהילה שאינם נושאים בתפקיד רשמי כלשהו, אבל נוטלים חלק בפעילויותיה. בעלי התפקידים (הרשמיים) נבחרים למילוי תפקידם בבחירות שנערכות אחת לארבע שנים, רובם ככולם פנסיונרים, העובדים במשרה זו תמורת שכר צנוע. מלבדם מעסיקה הקהילה שכירים המשמשים כמוציאים לפועל של היבטים מסוימים בפעילותה (עם כמה מהם נפגשנו - עם שומר הלילה ועם עובדות המסעדה של הקהילה).

הנהגת הקהילה פועלת בכפיפות מסוימת לפדרציה של יהדות רומניה ובשיתוף פעולה עמה (בראש הפדרציה עומד חבר בפרלמנט הרומני, אורל וינר). על-פי אחד מהחברים בקהילה, כיוון שיאסי היא עיר מחוז, משמשת הקהילה גם כמרכז תרבותי וחברתי לקהילות קטנות שנותרו בסביבותיה.

נושאי התפקידים הרשמיים בקהילה אחראים על ההיבטים המנהלתיים של פעילותה ועל מתן השירותים הנחוצים לחבריה. בין שירותים אלה נמנים שירותי תרבות, פעילות בנושאי סעד ורווחה (בשיתוף עם הפדרציה של יהדות רומניה), שירותי רפואה, שירותי דת ושירותי קבורה. עבור הרישום בפנקס החברים של הקהילה משלמים חברי הקהילה סכום צנוע. כאות לאישור חברותם באופן סמלי הם מקבלים בתמורה לוח שנה עברי. רק חברי הקהילה רשאים להצביע ולבחור בין המועמדים לעמוד בראש מוסדותיה (הקהילה אף מפעילה קלפי נודדת לאלה שאינם יכולים לצאת את ביתם). פנקסי החברות אמנם לא נחשפו בפנינו, אך לפי הערכותיהם של חברי הקהילה, ולפי מספרים בהם נקבו "מקורות יודעי דבר", נראה כי בקהילת יאסי רשומים כשלוש מאות וחמישים חברים (ועוד מאה עד מאה וחמישים יהודים, שאינם רשומים כחברי קהילה, ומתגוררים ביאסי).

שנת בואנו ליאסי הייתה שנת בחירות. שמענו מכמה חברים בקהילה על חוסר שביעות הרצון מההנהגה הנוכחית, על מידת המעורבות של הפדרציה של יהדות רומניה בבחירות המקומיות ועל חשיבות הבחירות לקהילה בימיה אלה. אחת מחברות הקהילה טענה כי "אין צורך בכישורים מיוחדים לכהן בהנהגת הקהילה; זה עניין של רצון". "המנהיג", היא המשיכה "צריך לחשוב על הקהילה ולא על עצמו". כיוון שרוב אוכלוסיית יהודי יאסי מבוגרת (הערכות לא רשמיות שנמסרו לנו מצביעות על כך שבין 70%-60% מחבריה בני למעלה מ- 60) היא התייחסה לתכונה רצויה נוספת של המנהיג העתיד להיבחר - "הוא צריך סבלנות לקשישים".

חבר אחר בקהילה סיפר לנו ש"רבים חושבים שהיבחרות לתפקיד פירושה רק מציאת פרנסה, אבל הבחירות הפעם חשובות במיוחד - ההישרדות של הקהילה תלויה בכך". ה"גורליוּת" שהוא מייחס לבחירות אלה יסודה במספר הנמוך של הצעירים בקהילה (על-פי אחת ההערכות – יש בקהילה 7 ילדים עד גיל 18) ובריבוי הקשישים בה. הסקנו כי כוונתו הייתה להצביע על הצורך בהנהגה שתעודד את הצעירים לגלות יותר מעורבות ו"תלכד את השורות". אין תימה כי בקהילה מבוגרת כזו, במהלך כמה ראיונות, חזרה המשאלה למידת מעורבות גבוהה יותר של הצעירים; למעשה הם ביקשו את המחר, את דור המחר, את המשכיות הקהילה.

באופן מעניין למדי, הביע מרואיין זה, לצד השאיפה למעורבות גוברת של הדור הצעיר, חשדות בדבר מניעיהם של צעירים המבקשים להיבחר למוסדות הקהילה: "רוב הצעירים מכוונים לתפקיד ולא לאחריות". לדבריו, הצעירים נבדלים בהקשר זה של הבחירות הפנימיות, בהיותם מעשיים יותר ורגשיים פחות. מעורבותם, לפיו, היא תוצאה של שאיפות פוליטיות טהורות. הוא טען באוזנינו גם כי על אף שמשתנים כמו גיל והשכלה אינם תנאי לבחירת אדם כזה או אחר לתפקיד באופן רשמי, הפדרציה של יהדות רומניה מעדיפה שראשי הקהילה ובעלי התפקידים יהיו צעירים יותר ומשכילים יותר. העדפה זו באה לידי ביטוי ב"המלצות" (כך בלשונו) שהפדרציה נותנת לקהילה בדבר מועמדים רצויים (ראוי לציין כי לא מצאנו סימוכין לדבריו בראיונות עם אנשים אחרים). אמנם האיש השמיע באוזנינו דברי ביקורת קשים, אך לא היה נטול חוש ביקורת עצמית: הוא סייג את דבריו והוסיף "אולי זה הפער הבין-דורי שמדבר".

מנגד לו ביטא אחד מצעירי הקהילה את אי שביעות רצונו מגילה המבוגר של ההנהגה הנוכחית. אנו למדים מן הקולות הללו כי בקהילה, המורכבת ברובה מאוכלוסייה מבוגרת יותר, ורוצה בהמשכיות המגולמת במספר הצעירים החברים בה באופן פעיל, לסוגיית הגיל משקל רב בתהליך שבו הקהילה מבקשת לברר את זהותה בהווה, ולעצב את דמותה ביום המחר. הפער הבין-דורי כמו זוכה למשנה תוקף בקהילת יהודי יאסי כמתח בלתי פתור הניצב בלב הזהות הקהילתית. המבנה הרשמי, שהתעצב במרוצת השנים, אמנם מאגד את חברי הקהילה סביב מבנה ארגוני מוכר, אבל מייצר גם משא ומתן מתמיד שחברי הקהילה מקיימים מולו על דמותה של הקהילה, ומהווה מוקד למתיחויות. היש פוליטיקה אחרת?!


הקנטינה
בלב הטרגו קוקולוי (târgul cucului), השכונה היהודית הוותיקה, שוכן מתחם הנהלת הקהילה: משרדי ההנהלה, בניין הקנטינה והקליניקה של רופא הקהילה. בסמוך אליו מצויים גם בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת של סוחרי התפוחים שמשמש היום כמחסן. זהו הלב המטפורי והפיסי של קהילת יהודי יאסי (המשמש כאכסניה למוקדי הפעילות שלה). בפי הסטודנטים של המשלחת הוא לא זכה לכינוי "מתחם בית הקהילה" כי אם באופן מטונימי, ובחיבה יתרה- "הקנטינה".

הקנטינה היא המסעדה הכשרה היחידה ביאסי. היא שוכנת בקומה השנייה של הבניין המקדם את פניהם של הבאים בשערי הברזל אל המתחם. מעל מרפסתו של הבניין הצטלמנו, על מדרגותיו ישבנו ודיברנו, בו ובצילו קיבלנו את השבת, ובחדר האוכל שלו - אולם הקנטינה, סעדנו את לבנו ערב אחר ערב. שם נרקמה ידידות בינינו ובין עובדות המסעדה (שנקראו על ידי חלק מאיתנו, באותה מידת חיבה, "הקנטינות").

בקנטינה מבשלים ארוחות כשרות עבור חברי הקהילה בחגים ובימות החול. מספר מצומצם של סועדים פוקד אותה בצהרי יום (כשלושים, על פי העובדות). עשרות סועדים נוספים נהנים מארוחות בביתם, כחלק מפעילות הסעד והרווחה של הקהילה (מפעל שיתואר בהמשך). לרוב פועלת המסעדה רק בשעות הצהריים. שם מתבשלות גם ארוחות החג, ובה גם נערך סדר פסח הקהילתי: כמאה וחמישים איש (על פי הערכות ששמענו) מצטופפים באולם הראשי, בחדר הקטן (ששימש בזמן שהותנו בעיר כבית תפילה זמני) ובמבואת הקומה השנייה. בהיותה המסעדה הכשרה היחידה בעיר, הקנטינה מקבלת אספקה קבועה של בשר כשר מהעיר בקאו, שאותו מציעים למכירה לחפצים בכך. בין הקונים, על-פי עובדות המקום, כמה מן הסטודנטים הישראלים הבאים לעיר, קבוצה שנוכחותה בעיר אינה בלתי-מורגשת בקהילה.

מנהלת צוות הקנטינה, רלי, היא בתו של המנהל הקודם שמילא תפקיד זה במשך כ- 25 שנה. וותיקת עובדי המקום עובדת בו כבר 31 שנה. נשות הצוות כולן במחצית השנייה של חייהן (ביחס לתוחלת החיים הממוצעת; לכולן נאחל אריכות ימים ובריאות), ולבד מרלי אין ביניהן יהודיות. שאלנו על קשריהן עם יהודי הקהילה. אחת מהן אמרה לנו בתגובה כי אלמלא העבודה בקהילה, לא הייתה יודעת עליה דבר. חלקן סיפרו כי אמנם אין להן חברים יהודיים (מחוץ לעבודה), אבל "פה (בבית הקהילה) אנחנו כמו משפחה".

כאמור לעיל, בניין הקנטינה משמש אכסניה למספר אפיקי פעילות חברתית ותרבותית של הקהילה. חדרי הקומה הראשונה משמשים כמועדון הנוער וכמועדון גיל המעבר. זה האחרון קרוי כך משום הכוונה להשתמש בו כמסגרת פעילות לבני החמישים והשישים, ברם מזה ארבע שנים הוא פועל פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, וכפי שהסביר לנו אחד מחברי הקהילה, שעות אלה אינן נוחות לקהל היעד של מסגרת זו, כיוון שאלו עדיין עובדים, לכן הוא משמש למעשה כמרכז פעילות למספר נשים מבוגרות יותר (כמעט כולן בנות למעלה מ-65 ), וכולן (לפי דברי אחת מהן) מתגוררות בקרבה מסוימת למקום. פעילותו של מועדון זה מיישמת עיקרון של תרומה משותפת או בראייה אחרת - עזרה הדדית: כל אחת תורמת במה שהיא יכולה - מביאה דבר מאכל או משקה, או משחק אם יש. את העדר הגברים מפעילות זו מסבירה אחת מנשות המועדון: "הגברים יותר זקנים וחולים, הנשים יותר פעילות".

מרתה ישאנו, רכזת פעילות גיל המעבר ומיוזמי המועדון, מתארת את הגיוון בפעילותו: משחקי חברה, מוסיקה, מדיה, טלוויזיה, וקריאה ודיון בספרים מרומניה ומישראל. את הקמת המועדון היא מסבירה כתוצאה של למידה "מניסיון של קהילות אחרות, גם בישראל". היא מתארת את הערך החיובי של פעילותו: "עבור חלק מהנשים שבאות למועדון, המפגשים האלה הם כמו משפחה שנייה; לאלו שאין להן משפחה, זו המשפחה היחידה". מרתה מספרת בגאווה על מפגשיהן של נשות המועדון: "זה המועדון היחיד בקהילה שיש לו פעילות סדורה במועדים קבועים". היא מוסיפה ומתייחסת לפעילות OTER (ארגון הנוער של יהדות רומניה) במקום: "עבור בני הנוער, הפעילות של OTER היא דרך נעימה להכיר זה את זה וללמוד על עצמם".

בחדר המועדון ישנם מחשבים שמשמשים כמה מחברי הקהילה לשמירה על קשר עם חברי קהילות אחרות. לדברי ישאנו, חלק מהמבוגרים למדו במועדון את השימוש במחשב, תחילה בהדרכת אחד מצעירי OTER ולאחר מכן דרך התנסות. לדעתה החשיבות של המועדון "באינטראקציה החברתית בין המבוגרים לבני גיל אמצע החיים". לדבריה אנשים בגיל המעבר, הדור המבוגר יותר והדור הצעיר של OTER באים במגע אלה עם אלה, בעיקר באמצעות כנסים והרצאות המאורגנים על ידי אחת הקבוצות ובעקבות הזמנת חברים מהקבוצות האחרות. שמענו גם קול אחר: אחת מנשות המועדון סיכמה בהקשר הזה את מידת הקשר בינה ובין צעירי הקהילה - "צעירים הם צעירים".

"הקהילה ביאסי מנסה לפתח פה מרכז לחיי תרבות יהודיים" כך אלברט לוזניאנו, מי שהוכר לנו כאחד מצעירי הקהילה. אלברט, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, לוקח חלק עם זוגתו בנימינה, באחת הפעילויות התרבותיות של הקהילה - המקהלה. את פעילות המקהלה, והחזרות הנערכות בימי שלישי בערב ריכז בעת שהותנו ביאסי רודולף רוזנברג. כשלושים איש, מתוכם כשנים-עשר יהודים, מתקבצים כדי לשיר במקהלה. "אין אנשים" מסביר רוזנברג, ולכן, "יש גם לא יהודים ששרים בעברית מעולה". בעת שהותנו בעיר המקהלה יצאה לחופשת קיץ, אך אמורה הייתה לחדש את פעילותה לקראת החגים. את שיוכם של אלברט ובנימינה לצעירי הקהילה יש להבין על רקע האחוז הגבוה של מבוגרים וקשישים בקהילה. אחת מצעירות הקהילה, מגדה פטרושקה בת השמונה-עשרה, הסבירה כי בפעילות הצעירים בקהילה נוטלים חלק בני גילה עם אנשים נוספים שעשויים להיות גם בשנות השלושים והארבעים לחייהם.

הפעילות התרבותית והחברתית של הקהילה אינה מסתכמת רק במועדונים ובשירה במקהלה. היא כוללת גם לימוד מושגי יסוד ביהדות ובשפה העברית לילדי הקהילה (בודדים במספר). פטרושקה, מתמודדת לשעבר בחידון התנ"ך העולמי, אחראית על קבוצה כזו. בתחילה היה מר קופרמן אחראי על החינוך היהודי של כל קבוצות הצעירים: הוא לימד מושגי יסוד ביהדות ועברית ברמה בסיסית. לאחר שהוכיחה מגדה את כישוריה, פוצלו הקבוצות לשניים, והיא מונתה לאחראית על הצעירים יותר.

הפעילות התרבותית כוללת ערבי עיון ותרבות, כנסים ומפגשים במגוון נושאים הנוגעים לחיי הקהילה ולעולם היהודי, שמתקיימים אף הם בבניין הקנטינה. פרופ' מרקו, היסטוריון מקומי ומורה בבית-ספר תיכון, מספר כי הוא מרצה במסגרת הזו מדי פעם בפעם בנושאים שונים; למשל בנושא "הבעיה היהודית והעיתונות". ישאנו מספרת כי ביום ירושלים האחרון, ארגנה הקהילה כנס בנושא, בו הציג אחד מחבריה תערוכת צילומים של ירושלים מטיולו בישראל.
בחגים פותחת הקהילה את שעריה ומזמינה אורחים מהאוכלוסייה הלא-יהודית בעיר. אז זוכה הקהילה גם לחשיפה תקשורתית מסוימת, בייחוד אם בין אורחיה אישים בעלי מעמד, פוליטי או אחר, באוכלוסייה הכללית.

שיתוף הפעולה עם הפדרציה של יהדות רומניה מניב אפיק נוסף לביטוי חברתי-תרבותי של הקהילה: העיתון "המציאות היהודית ” הנדפס בבוקרשט, אליו כותבים חברי קהילות שונות ביהדות רומניה, ביניהם גם יהודים מיאסי.

אלכס אצ'יובניציי, כתב ברדיו יאסי המסקר את המתרחש בקהילה בפרט ובעולם היהודי בכלל, פגש אותנו בבניין הקנטינה. הוא סיפר כי בילדותו היה בא להתארח אצל חבריו היהודים בחנוכה והם בתורם היו מתארחים אצלו בחג המולד. הוא ואחרים סיפרו באוזנינו על מעורבות הקהילה בפסטיבל המיעוטים הלאומיים המתקיים בעיר מדי שנה בחודש דצמבר. אלכס הוסיף והרחיב על העבר התרבותי המפואר של הקהילה, שהצמיחה בקרבה משוררים, סופרים, מוסיקאים, אינטלקטואלים ואנשי במה רבים. אחדים מהם, סיפר אלכס בגאווה, עדיין מתגוררים בעיר. אחת מהן, נוצי גרונברג-גרונר, כוריאוגרפית שעבדה בתיאטרון הלאומי בעיר ובתאטרון היידי, לוקחת חלק במועדון נשות גיל המעבר שתיארנו כאן.

עד לפני כשנתיים התקיים בעיר פסטיבל תיאטרון יידי בין-לאומי על-שם גולדפאדן, שעורר עניין רב ומשך מבקרים מיאסי, כמו גם מחלקים אחרים של רומניה ומרחבי העולם. בשנים האחרונות לא מתקיים הפסטיבל. אחת מחברות הקהילה תולה את האשם במנהל הפסטיבל שהחליף את המנהל הקודם (הוא הוא יוזם הפסטיבל), ולזה, לדבריה, "אין עניין רב בקיומו". נוספה על כך גם סיבה מעשית - בשנת ביקורנו בעיר התיאטרון הלאומי של יאסי, ששימש במהלך השנים כאכסניה לפסטיבל, היה בשיפוצים.

נוצי סיפרה על מפגשים נוספים עם בני גילה בערבי עיון ובכנסים לציון זכר הפוגרום, ובבית הקברות - באזכרות ובלוויות - אז הם, כלשונה, "מחליפים זיכרונות". ואלכס, בהתייחסו לאוכלוסייה המבוגרת יותר של הקהילה, מתאר: "אלו שומרים על העצבות של הפוגרום, שומרים על השאלה 'למה זה קרה, למה שכנינו הפנו לנו עורף'". התשובה החלקית שלו, כרומני לא יהודי בן יאסי: "ב-1941 היה סוג של טירוף קולקטיבי". מה שאנו למדים מסיפוריהם של השניים (מבלי ששאלנו אותם על כך): לפחות עבור חלק מבני הקהילה, הפוגרום כאירוע מכונן, מקבל ביטוי יומיומי בחוויה, עניין שניכר, כך לפחות בדבריו של אלכס, גם במבט עליה מבחוץ.

בזמן שהותנו בעיר היה לבניין הקנטינה תפקיד מרכזי וחשוב נוסף - בית תפילה. בית הכנסת הגדול, היחיד שנותר פעיל בעיר, ניזוק ברעידת האדמה של שנת 1977. משרד התרבות הרומני הקצה לאחרונה תקציב לשיפוצו. מאז תום חג הפסח האחרון, חג הפסח של שנת תשס"ז (2007), מתקיימת התפילה זמנית באופן זמני בבית הקנטינה: אל אחד מחדריו הובאו כיסאות מבית הכנסת, מעמד לחזן, וארון קודש. על הצפיפות שנוצרה עקב כך הגיבו באוזנינו שניים מחברי הקהילה: "התנאים צירפו את כולנו יחדיו" ו- "צרכי השעה מחייבים פתרונות חדשים". לפי דעתם, להעברת בית הכנסת לחדר בבניין הקנטינה אין השלכות של ממש. עם זאת היו כאלה שציינו באוזנינו כי קיים חשש ביחס לחגים שבפתח, כיוון שחדר זה צר מלהכיל את מאה וחמישים המתפללים הפוקדים את בית הכנסת בחגים. נקודה בעייתיות נוספת: בבית הכנסת הזמני אין עזרת נשים. קיים חשש מפני התמעטות המתפללים בבית הכנסת, דבר שעשוי לפגוע במידת מה בלכידותה של הקהילה.

גישה שונה לנושא העברת מקום התפילה לחדר בבניין הקנטינה, ולריכוז כל פעילות הקהילה באותו מתחם היא זו המתייחסת למתחם כפועל לפי דגם עתיק של המרחב היהודי שהוא בעל שורשים היסטוריים עמוקים. מתאר זאת צבי אילן : עוד בתקופה הקדומה בהתפתחות בתי הכנסת (בדבריו מתייחס אילן לבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל) נוצר ארגון מרחבי-קהילתי, כזה שבו בית הכנסת ניצב במרכז, ובחדרים הנספחים אליו, כמו גם בבניינים הסמוכים אליו, התקיימה פעילות מגוונת של הקהילה שכללה בין היתר את הלימוד (שקיים בצורה מסוימת גם בקהילת יאסי) ואת האספות הציבוריות. בשעת כתיבת שורות אלו שימש כל מתחם הקנטינה מרכז גיאוגרפי למוסדות הקהילה ולפעילויותיה, ובמידה רבה מאז שהחל לארח את בית התפילה - הפך ללב הפועם של הקהילה, הערוך לפי הדגם ההיסטורי של מרכז חיים יהודיים.


סעד ורווחה

מאז שנת 1999 נושא הסעד והרווחה בקהילה מצוי באחריותה של סידני קאופמן. עשרות מחברי הקהילה, כך היא מספרת, זוכים לקבל סיוע כלכלי, במזון, בלבוש או בתרופות. המימון מגיע מהפדרציה של יהדות רומניה ומארגון הג'וינט. הנהגת הפדרציה קובעת מי זכאי לתמיכה, מאיזה סוג ובאיזו מידה. סידני מסייעת לחברי הקהילה הנזקקים למלא את הבקשות לסעד שהם מגישים לפדרציה. היא סיפרה כי חלק מהנזקקים פונים להנהלת הקהילה ואליה, והוסיפה כי העושים במלאכה יודעים על כמה מהנזקקים גם מבלי שאלה ייפנו אליהם.

היא מספרת על הצורך בפעילות כזו בקהילה שרוב אוכלוסייתה מבוגרת: "מדובר באנשים מאוד מבוגרים; אנחנו מנסים להאריך את חייהם ע"י העזרה שאנחנו מגישים להם". עוד היא מוסיפה כי חלק מחברי הקהילה שנותרו ללא משפחות מותירים לאחר מותם את רכושם ואת ביתם כעיזבון לקהילה. סידני, שנותרה בעצמה ללא משפחה ביאסי - בעלה נפטר לפני מספר שנים וקרוביה חיים בישראל - מתארת את רגשותיה כלפי הזוכים לטיפולה: "האנשים להם אני עוזרת הם כמו משפחה בשבילי". כחלק מפעילות זו מספקת הקהילה ארוחות כשרות חמות לחבריה שאינם יכולים להגיע אל הקנטינה. הדבר מתבצע באמצעות שירות משלוחים שמכונה “meals on wheels”, ארוחות על גלגלים. למעשה, רוב המנות המתבשלות בקנטינה עושות דרכן לבתיהם של קשישים ו/או חולים החברים בקהילה.

פעילותה של סידני, של המערך הארגוני אליו היא קשורה ושל שאר מוסדות הקהילה אינה בלתי מורגשת בקרב חבריה, ואף מחוצה לה. אלכס, הכתב מרדיו יאסי, בעוקבו אחר פעילות הקהילה קובע נחרצות ובהתלהבות כי "הקהילה מצטיינת בשירותי סעד ורווחה לקשישיה". אחד מחברי הקהילה שדיבר נרגשות על המשכיותה של הקהילה הצהיר באוזנינו כי "חייבים להמשיך את העזרה ההדדית". הקהילה פועלת, כך נראה לנו, על-פי עיקרון זה של עזרה הדדית ונתפסת כך גם על ידי חלק מחבריה - כגוף חברתי המושתת על הסיוע שמעניקים החברים זה לזה.


רופא וחזן

"אם הרופא לא מגיע, אנחנו לא באים; אנחנו לא מכירים את נוסח התפילה", כך התוודה בפנינו אחד מבאי בית הכנסת. אחת הדמויות המרכזיות בקהילה הוא ד"ר לופוביץ' רופא הקהילה, שנולד ברומן (עיירה במרחק שעת נסיעה), למד בבוקרשט והגיע ליאסי ב-1962. ד"ר לופוביץ' הפך לרופא הקהילה ולאחד מעמודי התווך שלה. הקהילה מספקת שירותי רפואה לחבריה באמצעות הקליניקה שלו (בה עובדת גם אחות), שממוקמת בבניין המשרדים של בית הקהילה. עשרות מגיעים לשם כדי לזכות בטיפולו. כחלק משירותי הסעד שהקהילה מציעה לחבריה שלא יכולים לצאת את ביתם, ד"ר לופוביץ' עורך גם ביקורי בית ומגיע כך לעשרות נוספים. עם זאת, בחמשת החודשים שקדמו לבואנו חלה ירידה ביכולותיו לסייע לחברי הקהילה, כיוון שהמצב הכלכלי של הקהילה לא מאפשר לו יותר לספק מרשמים בחינם.

מאז פטירתו של החזן הקודם, שיפר היה שמו, ד"ר לופוביץ', אדם חייכן, שופע הומור, מלא נוכחות ובעל קול מרשים, ממלא גם את תפקיד החזן של הקהילה. בכך הוא נותן מענה חלקי לחסרון של בעל סמכות בענייני דת ושל מנהל תפילות: לקהילה אין רב או חזן רשמי. הוא מלין על כך שפחות ופחות מבוגרים מגיעים לבית הכנסת בערבי שישי בגלל שהם צריכים לחזור הביתה בחושך (ומרואיין אחר הוסיף על הקושי של המרחק הפיסי: "מי שעדיין יכול ללכת מגיע לקנטינה"). עם זאת, הוא היה גאה לספר כי בהשוואה לערים אחרות ברומניה, יחסית קל להשיג מניין. הוא רואה שיפור בנוכחות בתפילות סוף השבוע, ומציין לטובה את בואם של סטודנטים יהודים הבאים לרכוש השכלה גבוהה באוניברסיטה של העיר. לופוביץ' בגופו, בכישוריו ובכישרונו, מהווה כיום את שירותי הדת והרפואה שהקהילה מספקת לחבריה.


בית הכנסת והזהות היהודית ביאסי

במהלך סופי השבוע שלנו בעיר נטלנו חלק בפעילות בית הכנסת הזמני. באחד מערבי השישי, בעודנו עוסקים בפעילות חברתית של הקבוצה לפני זמן התפילה, הגיעו המתפללים וביקשו לזרזנו, כי חסרו להם גברים למניין. נודע לנו כי בבוקר ימי חמישי ושני (מלבד בערבי שישי ובשבתות) מתכנס מניין להתפלל שחרית. בבוקרו של אחד מימי חמישי הגענו להתרשם מהתפילה המובלת ע"י ד"ר לופוביץ'. לא נכחו במקום הרבה מעבר למניין הנדרש: כתריסר יהודים מהמקום, רובם נראו מבוגרים למדי, אליהם התווספו שני תיירים מישראל. שירתו של הד"ר מילאה את החלל הקטן, שירה לא מסוגננת יתר על המידה, חזנות מוקפדת אך נקייה מכל התייפייפות.

ד"ר לופוביץ' אינו חזן מקצועי, ובכך טמון כוחו: לא נוכחנו לראות מפגן כישורים של איש מקצוע, אלא אדם פשוט הנושא את המורשת, וחולק אותה עם חבריו לקהילה. ברגעים האלה יכולנו לראות את פעולתה של חוליה אחת בשרשרת המסורת היהודית. זו היא שליחותו: בתפילתו הוא אינו איש דת במובן שאנחנו רגילים אליו, אלא יותר איש מסורת (כאמור, ביאסי אין נושאי תפקידים רשמיים שמייצגים את הממסד הדתי היהודי - לא רב, לא חזן, לא שוחט). עם תום התפילה קינחנו – נאמר לנו כי כך נהוג בכל בוקר שכזה - ברקיקים ובכוסית צוויקה (שיכר, תזקיק שזיפים פופולארי באזורים אלה, שצריבתו קשה, בייחוד בשעת בוקר מוקדמת, אם כי מהווה ערובה ליום פורה ומוצלח).

באנו ליאסי כדי ללמוד על הקהילה היהודית בה, וללמוד ממנה. בבסיס המסע שלנו אל יהודי העיר, הייתה הנחה מוקדמת כי לנו ולהם מרכיב זהות משותף בהיותנו יהודים. באופן כמעט בלתי נמנע שהותנו ביאסי הייתה רצופת תהיות לגבי אותו מרכיב משותף של זהות. אחת המטרות שהצבנו לעצמנו היא הניסיון לבחון את המשותף דרך שאלת המהות של הזהות היהודית במקום. את יהדותם של תושבי יאסי ראינו בכמה ביטויים - באורח החיים, במנהגים, ביחס לדת ובתחושת שותפות גורל עם העם היהודי באשר הוא. בית הכנסת ופעילותו היה אחד הביטויים האלה, אך אין לחשוב עליו במנותק ממערך השירותים בקהילה. עולה השאלה האם באמצעותו מספקת הקהילה רק שירותי דת לחבריה, או אולי גם משהו אחר - סמל להשתייכות, סמל לזהות משותפת.

אפשר אולי להגדיר את הקהילה כקהילה מסורתית ברובה, אבל מאוד ליברלית ביחס לאיזון שכל אדם עושה בין צרכיו האישיים למצוות הדת, למשל לאחר אחת מתפילות יום השישי מצאו כמה מאתנו את דרכם למרפסת לעשן עם אחד המתפללים. חלק מהמתפללים הקבועים (שמגיעים גם בימי שני וחמישי) שפגשנו אינם "שומרי תורה ומצוות" במובן האורתודוכסי - הכיפה עושה דרכה אל הראש רק לשם התפילה ולאחר מכן נודדת חזרה אל הכיס. יהודי יאסי, כך התרשמנו, אינם מבנים את זהותם היהודית, ואפילו אלה שתופשים עצמם ככאלה מתוך זיקה לדת ולמסורת, אינם מחלקים את עצמם על-פי קטגוריות של דתי, חילוני או מסורתי. אם יישאלו, וודאי ישיבו כי הם פשוט יהודים.

כמה מהמרואיינים עמם שוחחנו תיארו לנו את זיקתם למסורת, גם בגילוייה הפולחניים, כחזקה מזיקה כלשהי לדת: הם הצהירו כי אינם דתיים, אבל החגים והמועדים חשובים להם עד מאוד. שוב ושוב צוינו בפנינו החגים במהלך הראיונות כדוגמה לחיבור של יהודי הקהילה למורשתם: ראש השנה, חנוכה, פורים, פסח. חלקם כרכו את החגים במידת המעורבות שלהם בחיי הקהילה: הגעה לבית כנסת, מפגש עם חברים בקהילה או השתתפות בחגיגות של הקהילה.

אפשר לפרש ולומר כי אולי החגים - ובייחוד אלה שנמנו כאן (הם אלה שחזרו שוב ושוב בדוגמאות שנתנו המרואיינים) - הם החלק המעשי של המסורת ובתוך כך - החלק המעשי של הזהות. אפשר לראות בחגיגת ראש השנה מעשה של זיהוי המסגרת הסימלית - לוח השנה העברי ומועדי ישראל. לפורים, לחנוכה ולפסח מימד קולקטיבי-קהילתי: בחנוכה בא מימד זה לידי ביטוי בנִראוּת של הנרות, בפורים - בקשר שבין התחפושת למבט שמבחין בה (עד לפני מספר שנים, סיפרו לנו עובדות הקנטינה, נהגה הקהילה לערוך באזור מתחם בית הקהילה תהלוכת תחפושות) ובפסח - בהתכנסות סביב שולחן הסדר, על אחת כמה וכמה בסדר הציבורי של הקהילה, זה שנערך מדי שנה בקנטינה. הסדר הקהילתי פופולארי למדי, כך למדנו מן המוניטין שלו (לא נכחנו בסדר כזה בעצמנו), ולפי אחת מעובדות הקנטינה "בסדר יושבים פה גם בחוץ".

החגים ביאסי, לפי קו מחשבה זה, הם איפוא ביטוי של מסורת, וגם המיד המעשי של הקהילתיות. בצירוף שני אלה מתפקדים החגים כסממנים של זהות, כמשהו שאנשים עושים, שנובע מהתפישה העצמית שלהם כיהודים, וגם כפעולה שבתורה יוצרת את הזהות הזו: יהדותם של בני הקהילה באה לידי ביטוי (בין השאר) בקיום מסורות החג.

אפיק נוסף בו יהודי יאסי (אלה החברים בקהילה) יוצקים דרכו תוכן להיותם יהודים במסגרת קהילה פועלת הוא ערבי העיון והתרבות. אלה מיוחדים לנושאים שקשורים בחיי היהודים, אם במישרין, ואם בעקיפין; למשל - אותם אירועים שמבקשים לעודד רב-תרבותיות נוגעים בעצם בקיום היהודי ביאסי מרובת המיעוטים. תחומי הפעילות האחרים של הקהילה גם הם יכולים להימנות בהקשר הזה: לימוד המנהגים, אכילה בקנטינה, תשלום עבור החברות בקהילה, הכנסת לוחות השנה העבריים שמוסדות הקהילה מספקים הביתה, הבחירות להנהגת הקהילה, השתתפות בערבי העיון, פעילות המועדונים והתפילה בבית הכנסת הגדול (או לעת עתה - בבניין הקנטינה). כל אלה נותנים ביטוי מעשי ויומיומי להיות יהודי ביאסי במסגרת הקהילה.

אחד הראיונות המרגשים שידענו התקיים בביתם של משפחת סולומון. קוצה, איזק ובתם פרנצ'סקה קיבלו את פנינו בבית זה, בו נולד איזק. זהו אחד הבתים הבודדים שעדיין מאוכלס על ידי יהודים ברחוב שהיה בעברו רחוב יהודי, ונמצא באזור הטרגו קוקולוי. מלבד חמימותם של בני משפחת סולומון והמידע הרב שסיפקו לנו על חייהם ביאסי כיהודים ועל הקהילה ומוסדותיה, התרשמנו מהאווירה בביתם; בהעדר מלים הולמות יותר - אווירה של בית יהודי. למשפחת סולומון אוסף קטן ומרשים של חפצי יודאיקה. חלקם מעטרים את הקירות ואחרים הוצגו בפנינו. בתום הראיון הענקנו לבני המשפחה שי צנוע למזכרת מארץ ישראל. דמעות הציפו את עיניה של קוצה. לא יכולנו שלא להיות שותפים להתרגשות.

רושם דומה קיבלנו בביתם של בני הזוג גוטליב, הרמן ומריה. גם הם הציגו לפנינו בשמחה את ארון הספרים היהודי (החלקי) שבביתם, שכלל בין השאר ספר תורה מיניאטורי המתערסל בקלות בכף היד. אולי ביחס לסוגיית הבית היהודי החלנו שיפוט שנובע מהרגלי מחשבה שנכונים לחינוך ולתרבות של הארץ, על בתיהם של מארחנו, אבל כך או אחרת, נוכחות מסוימת, אווירה כלשהי - שאין לנו היכולת להסבירה, לפרוט אותה למרכיביה או לנמקה באופן מלא - בפירוש הייתה שם, או לפחות כך חווינו אותה.

נושא המימד הקולקטיבי של הזהות היהודית חזר ועלה באותם חלקי שיחה שנגעו באופן כלשהו בזהות יהודית, נושא שחזר ברוב הראיונות, לרוב בהקשר של הכוח ההדדי של הקהילתיות לשמר זהות זו ולהפך. כך למשל התבטא אחד המרואיינים: "...קודם כל העם היהודי; אסור לשכוח מאיפה באנו" והמשיך "עצם העובדה שאני בא לבית הכנסת, אפילו לשמוע, אפילו למניין...אסור לשכוח!". ההגעה לבית הכנסת פועלת כסמל לשתי זהויות התלויות זו בזו ומזינות זו את זו - הקהילתית והיהדות. עם זאת, ההשתתפות בחגים ובתפילות חוצה את גבולות הקהילתיות הפורמאלית, זאת על סמך דבריו של אחד המרואיינים: "גם אנשים שלא משלמים דמי חבר מגיעים לתפילות ולחגים".

התפיסה של זהות יהודית כמורכבת ממסורתיות (או מדתיות) ומקהילתיות אינה חד ערכית, ולא יוצרת חשבון סופי למרכיבי זהות זאת, אבל היא מדגימה את התנאים שבה זהות כזאת נוצרת ונשמרת. אחת מחברות הקהילה הסבירה למשל על ניסיון הקהילה לערב יותר את דור גיל העמידה כי "זה דור ששייך לעידן הקומוניזם, אז נאסר על פולחן ודת (...) זה דור שלמד על מסורות יהודיות בבית ולא מחוצה לו". לפי נרטיב היסטורי זה בעידן הקומוניזם הזהות היהודית נותקה, לפחות בקיומה מול השלטונות, מן המימד הקולקטיבי-ציבורי שלה. את המימד הזה מנסים להחיות כרגע; ואולי אפשר ללמוד מכך שה"קהילתיות" ביאסי פירושה, במידה רבה, קיום הלכה למעשה של המימד הזה.

מרואיין אחד בו נתקלנו במקרה בבית הקהילה, ברנרד שמו, דיבר בערגה ובגעגועים על הקהילה תחת שלטונו של צ'אוצ'סקו (חשוב להדגיש – הוא לא התגעגע לתקופה הקומוניסטית כי אם לקהילה של אותם הימים). באותם שנים מנתה הקהילה יותר חברים, פעילותיה ומשאביה היו מגוונים יותר, אבל הסיבה העיקרית לנימה הנוסטלגית בדבריו היא "אווירה אחרת" שהייתה אז בקהילה. הוא דיבר על הקהילה בתקופה זו כעל מסגרת תומכת ומגנה לנוכח המשטר המדכא, או בלשונו- "חיים של יהודים (בקהילה) היו אי של אינטימיות בהקשר כללי לא טוב".

בתקופה שבה פרטיותו של האזרח עומדת בסתירה למגמה של המשטר, ברנרד חווה את הקהילה כמסגרת בטוחה ליחסי גומלין חברתיים שהם נקיים יחסית מהחשש מפני גילוי, מסגרת בה ניתן להרגיש חופשי מהצורך להסתיר ולהסתתר. אחרי המהפכה, הוא המשיך והסביר, הגיע החופש, שאִפשר לחלק מהאנשים לפנות לדרכים שבעבר היו חסומות בפניהם, וכך עזבו רבים את העיר והקהילה התדלדלה. הדיוק ההיסטורי של הסיפר שלו אינו בעל חשיבות יתרה, חשובה ממנו החוויה האישית ממנע נובע כי החופש הוא שתרם לצמצום הקהילה.

כפי שמסביר ההיסטוריון ליאון וולוביץ', בן יאסי בעצמו, יהודי רומניה נהנו בתקופה הקומוניסטית ממעמד עדיף (באופן יחסי כמובן) במסגרת הקהילות הקטנות, מעמד של אוטונומיה חלקית; מצב זה נוצר הודות לפועלו של הרב משה רוזן, רבה הראשי של רומניה בתקופה . וולוביץ' מתאר כיצד יצר רוזן בביקוריו בבתי הכנסת של הקהילות המקומיות חוויה מלאת הדר והתרגשות עבור צאן מרעיתו. אפשר כי החוויה שברנרד מתאר, הרושם הזכור לו מחיי הקהילה באותה התקופה מתייחס להווי שיצר רוזן. כפי שמסביר וולוביץ' הסיבה שהשלטונות אפשרו את היווצרות האוטונומיה היחסית היא כי הקהילות הקטנות, ההולכות ומידלדלות, לא היוו איום על מוסדות השלטון.

בבוקר שבו פגשנו בברנרד, הוא הגיע לבית הקהילה לצורך "סידורים אחרונים" לאחר מותו של אחד מחברי הקהילה. הוא שוחח עימנו בשלבו בין עברית לרומנית, וסיפר לנו כי הנפטר היה אדם מבוגר בן 91, חולה וערירי, לו סייע במשך כשנה וחצי. בבוקרו של אותו יום נערכה לוויה קטנה שבארגונה סייעו מוסדות הקהילה. נושאי הקבורה והתמותה עלו בכמה מהראיונות כאחד מהשירותים שהקהילה מספקת לחבריה (שירות חשוב בהתייחס לאחוז המבוגרים בקהילה), כאתר למפגש בין חברי הקהילה (כמו שאמרה נוצי) וכסמל לבעיית ההמשכיות של הקהילה. אחד המרואיינים העיר בנושא זה כי ביום פגישתנו עמו נערכה אזכרה לחבר בקהילה שנפטר ואין לו קרובים.

היה מי שהתבטא באוזנינו: "כשמישהו נפטר, אני מרגיש שהקהילה נעלמת, וחלל ריק נפער בקרבי". החלל שנפער מצביע על הקשר של אותו חבר קהילה לחבריה האחרים. הקשר יכול גם הוא להתפרש כסמן לחשיבות המימד המשותף: לזהות היהודית בקהילת יהודי יאסי רובד פרטי, שבו לכל אחד תפישה שונה, תחושה שונה של מהות או נוהגים ביתיים שונים, ורובד שיתופי פעילות משותפת הבאה לידי ביטוי בעיקר במסגרות שמרכיבות את "הקהילה"; הידלדלות מספרית של הקהילה פירושה הידלדלות של המימד השיתופי, ובכך - החלשה מסוימת של הזהות היהודית המקומית.


הקהילה מבחוץ: יהודי יאסי והלא-יהודים

קהילת יהודי יאסי אינה סגורה בפני לא-יהודים. אין פירושו של הדבר, כי לא-יהודים יכולים להיות חלק בלתי נפרד ממנה, אלא שרוב המרואיינים שהתבטאו בנושא ציינו כי הם מקיימים קשרים חברתיים גם מחוץ לקהילה, וחלקם אף ציינו כי הם מקיימים את מירב הקשרים החברתיים שלהם מחוצה לה. אחד המרואיינים בחן זאת על ידי התבוננות בעבר ובייחוד על הפרק השחור בתולדות הקהילה: "למרות הפוגרום ומה שקרה - איבדתי את רוב משפחתי - יש לי חברים לא-יהודים רבים". לא אחת שמענו כתגובה לנושא - "אין הבדל בין היהודים לרומנים". המעניין הוא כי החלוקה הסמויה בדברים אלה לא הייתה בין יהודים ללא-יהודים, אלא בין יהודים לרומנים.

אפשר להסיק מכך כי ( אך מסקנה זו - ללא מחקר מעמיק נוסף – היא בגדר השערה בלבד) הצבת שתי הקטגוריות, רומני ויהודי, כניגודים בינאריים מצביעה על כך שמה שמייצר במידה מסוימת תחושה של אחרות היא האחרות כשלעצמה, "יהודי" כשם נרדף ל-"לא-רומני". במובן זה, העיצוב של הניגוד הבינארי משקף מימד היסטורי (מהדהד את האנטישמיות שגבתה קורבנותיה), אבל לא מצביע על מהות א-היסטורית. מנקודה זו עולה כי ליהודי העיר תפישת הגדרה עצמית של יהדותם, אך זו נותרה עדיין חמקמקה ומורכבת.

תוך כדי מפגשינו עם האוכלוסייה המקומית נתקלנו גם במבט על הקהילה דרך עיניהם של תושביה הלא-יהודיים של העיר המקורבים לקהילה. אמנם מטרתנו לא הייתה לבחון מבט כזה, אך בהגיענו למקום נפתחו לנו האפשרויות להכיר את הקהילה (גם) דרך עיניים אלה.

איננו מתיימרים להציג כאן תוצאות של מחקר מקיף וממצה על האופן שבו הקהילה נתפסת על ידי הלא יהודים, המקורבים אליה והלא-מקורבים, כשם שאין כוונתנו לטעון כי ההיכרות שערכנו עם הקהילה בזמן שהותנו הקצר הייתה מלאה; עמודים אלה מסכמים רק את מעט הרשמים והחוויות שהיה לנו הזכות לצבור במשך שלושה שבועות בשלהי קיץ אחד ביאסי. בהקשר הזה ניתן לראות גם את חוסר ההיכרות של הסטודנטית הרומנייה מיכאלה, שהייתה חלק מקבוצתנו, עם ההיסטוריה, המבנה, הארגון והפעילות של הקהילה. יחד אתנו גם היא עברה מסע של גילוי במהלך שהותנו בעיר.

חוסר היכרותה של מיכאלה – הסטודנטית המקומית שעבדה איתנו - עם הקהילה ועם מנהגיה מלמדים גם על האפשרות שבקרב האוכלוסייה הלא-יהודית יש שאינם יודעים דבר על הקהילה או שלא מכירים בה. אך כאמור המפגש שלנו היה עם הלא-יהודים המקורבים לקהילה. דרכם נפתחו עינינו לשני סוגי מבטים על הקהילה: מבט חיצוני-רשמי ומבט חיצוני-בלתי רשמי. ההתבוננות הבלתי רשמית בא לידי ביטוי בשיחות עם עובדיה הלא-יהודיים של הקהילה. המבט הרשמי הוא של אלה שעניינם בקהילה בא לידי ביטוי בעבודה מחקרית-תיעודית.

כאמור לעיל, רוב עובדות הקנטינה אינן יהודיות. ערכנו שיחה קצרה אתן (קצרה משום אותו חשש להתראיין שהוזכר בפתח הדברים, לו גם הן היו שותפות, ובשל היותן עסוקות בבישולים ובהכנות, עיסוק שקשה היה לנו - וגם לא רצינו במידה מסוימת - לקטוע). במטבחן התארחנו מספר פעמים, שם לבקשתן חיווינו דעתנו על המתבשל בסירים. באותה שעת בין ערביים שקטה שבה יכולנו למצוא לנו (הן וגם אנחנו) כמה דקות שקטות לשוחח, הן סיפרו לנו מעט על פעילויות הקהילה בחגים בעבר ובהווה - על התהלוכה בפורים, על הנוכחות בפסח, על החתונות שנהגו לערוך עד לפני מספר שנים בבית הקהילה, ועל ההתרגשות לקראת חתונה של שניים מחברי הקהילה שמתוכננת להיערך במקום בקרוב. מהזמן הקצר שעמד לרשותנו יכולנו להתרשם שיחסיהן עם הקהילה קרובים ליחסי משפחה, במידה מסוימת.

מידה מסויימת זו של קרבה עלתה שוב בראיון שערכנו עם שומר הלילה, אדי, שנעל אחרינו את שערי מתחם בית הקהילה ערב ערב, ונפרד מעמנו בקריאת "God is love" (בתרגום חופשי - האל הוא האהבה). גם אדי, כמו עובדות הקנטינה לא הציג עצמו כחלק מהקהילה, אבל דיבר על מידת החיבה והקרבה שהוא חש לאנשיה. אדי, איש סקרן מטבעו, המונע על ידי אמונה דתית חזקה בטוב הגלום במאמינים באל אחד (באמונתו אדי נוצרי אוונגליסטי המאמין כי ליהודים ולנוצרים בסיס משותף רחב של אהבת האל), בחר בחייו המבוגרים להתקרב לקהילה. שורשי בחירה זו, הוא מספר, נעוצים בילדותו, כשגדל ובשכונתו מספר משפחות יהודיות. עם אחת מהן, שהותירה עליו רושם עמוק, הוא התיידד במיוחד. לדבריו, מציאת העבודה כשומר בקנטינה היא שאפשרה לו התקרבות כזו, אם כי לדבריו, הוא ניסה בעבר להתקרב לקהילה (בתקופת הקומוניזם) ונתקל בתגובות חשדניות.

היה זה דווקא אדי שסיפר לנו על תופעה שכמעט ולא עלתה בראיונות שערכנו עם יהודי יאסי- על פעילות של תאים פוליטיים רדיקליים, הממשיכים במוצהר את דרכה של "משמר הברזל", התנועה הפשיסטית הרומנית, שהייתה אחראית לרוב גילויי האנטישמיות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

עובדות הקנטינה סיפרו לנו על תהלוכת הפורים ועל החתונות בבית הקהילה. אדי שיתף אותנו בידיעותיו על התאגדות פוליטית אנטישמית. המפגש עם הלא-יהודים שבאים במגע יומיומי עם הקהילה הוסיף לנו מידע על המתרחש בתוכה ועל הנסיבות בהן היא מתקיימת. אין הדברים מתגבשים לכלל אמירה על הקהילה, מלבד זו: לקבלת קווי המתאר של הקהילה היה עלינו להאזין גם לאלה שאינם משתייכים אליה רשמית, אך באים עמה במגע יומיומי.

מבט אנליטי יותר של לא-יהודים על הקהילה סיפק לנו אלכס, כתב הרדיו. העניין שאלכס גילה בקהילה החל, כמו במקרה של אדי, ביחסי שכנות טובים עם משפחות יהודיות בילדותו ובנעוריו. משבגר מצא עניין בתחום הסוציולוגיה. כעבודת גמר של לימודיו כתב מונוגרפיה על הקהילה היהודית. העניין שהוא מגלה בקהילה הוא סוציולוגי-תרבותי. הוא מפיק שני משדרים ברדיו, האחד עוסק בתרבות רומנית מסורתית והשני בחיי היהודים. אלכס מתאר בהתלהבות את המגוון האתני הרחב ביאסי. החשיבות שיש בעיניו להמשכיותה של הקהילה היא שימור הקבוצה התרבותית הייחודית: "חשיבות הקהילה- שמירה על הגיוון האתני". עוד הוא סיפר "אני מכיר כמה וכמה יהודים שאינם חברים בקהילה, אחד מהם לא רוצה להשתייך בגלל שזו 'קהילה של זקנים'". דבריו אלה מעידים הן על אותה קבוצת יהודים שאינם משייכים עצמם לקהילה, הן על הפער הבין-דורי שעומד כמכשול בפני צירוף הצעירים ועירובם.

בדומה לאלכס ולאדי, גם ליון מיטיקן, היסטוריון מקומי, היכרות עם יהודי העיר משחר נעוריו: בדרך מביתו לבית הספר היה עובר בשכונות יהודיות, שם רכש מספר חברים יהודים. הכתיבה ההיסטורית היא לו קריירה שנייה (במקצועו הוא מהנדס אלקטרוניקה ומדריך למחשבים). הוא רצה, כך סיפר, לכתוב על ההיסטוריה של יאסי, ובשלב מסוים ביקש לכתוב, לדבריו- ללא סיבה מיוחדת, ספר על איזור הטרגו קוקולוי. כך הפך מיטיקן להיסטוריון עירוני הכותב בגובה העיניים על יהודי עירו.

עבודת ההכנה המאומצת של מיטקין נמשכה מספר שנים וכללה נבירה בארכיונים, במחסנים ובמערכות העיתונים, כמו גם עריכת ראיונות עם בני הקהילה והשתתפות בכינוסים, בתפילות ובחגים. במלאכתו הוא לא טווה נרטיבים היסטוריים הנצמדים למאורעות גדולים וחריגים, אלא להפך, "מלמטה"- דרך הרחובות, היומיום והאנשים. הסיור ברחובות העיר בחברתו היה לנו חוויה מהנה ביותר: מיטיקן, שהיה למורה דרך מיומן ולמספר סיפורים מרתק, עצר בכל פינה, בפאתי כל רחוב ובכל צומת - לא לנוח, חס וחלילה (האיש מהנמרצים ביותר שאפשר להעלות על הדעת) – אלא כדי לספר עוד סיפור על עברו של המקום. הוא משמר (נוסף) של זיכרון הקהילה, וכאלה הם כתביו. מלא בהלצות כרימון, עיניו השובבות מתרוצצות תחת גבותיו העבות והכסופות, כשהוא מחייך ומתבדח: "אני האדם היהודי ביותר ביאסי: את כל המנהגים, ההיסטוריה והסיפורים אני מכיר". אך משנשאל אם לאור זאת הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מהקהילה הבהיר: "לא, לא; אני בסך הכול חבר טוב, לא חלק ממנה".

מיטיקן העלה באוב את העבר, והלביש בו את רחובות העיר, כשסיפר "כאן היו בתים קטנים בני קומה אחת" או כשהצביע ואמר "פה עמד בית-כנסת, וככזה שימש גם הבית ההוא". כשדיבר על הידלדלותה המספרית של הקהילה, הוא ציין כסיבה עיקרית את העלייה לישראל. נושא זה היה לאחת המחשבות שהדהדו בראשינו במשך המסע - הקהילה ביחס לעלייה.

כאמור לעיל ליהודי העיר מידות שונות של מעורבות בחיי הקהילה הקהילה ודרכים שונות לבטא אותה. יש מי שנוהג לבוא לבית הכנסת לתפילות הסדירות ופחות לפעילויות משותפות אחרות. אחר לקח חלק פעיל ברוב הפעילויות הדתיות, התרבותיות והחברתיות גם יחד. היה גם מי שמעורבותו בקהילה אינה דתית במוצהר, אבל סיפר בגאווה על נטילת חלק באירועי תרבות שונים; הוא ציין באוזנינו "אני אוהב להגיע לקהילה, אני הולך לשם בגלל יחס של כבוד הדדי". הוא התייחס כמובן למתחם בית הקהילה, אבל בהשלכה - גם לעשייה הקהילתית שתוארה כאן. היה גם זה שענה לשאלתנו "באיזה אופן אתה מעורב בחיי הקהילה?" נחרצות - "בשום אופן". הוא אמנם יהודי, רואה עצמו ככזה וגם מקיים חלק ממנהגי המסורת, אבל לא חש צורך להיות חלק מהקהילה. החיים כיהודי ביאסי ללא השתייכות לקהילה מעלים שאלה על מידת ההדדיות בין היהדות לקהילתיות במקום. בתוך כך חיים כאלה אולי קוראים תגר על דרך חייהם של יהודי העיר הקושרים את זהותם היהודית לחברותם בקהילה.


סיכומים ומחשבות עד כה

ברמה המוסדית קהילת יהודי יאסי פועלת על פי עיקרון של "עזרה הדדית". אמנם, המבנה הרשמי הוא של תשלום עבור חברות וקבלת שירותים בתמורה, אך למעשה המרואיינים אתם שוחחנו, שלוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה, תורמים ממשאביהם, ממרצם, מזמנם ולעיתים גם מכספם (בעלי היכולת) ומקבלים בחזרה מהקהילה, אם ברמת הפרט מול המוסדות ואם ברמת הפרטים (בין חברי הקהילה). ההשתתפות באירועים ובפעילויות החוזרות על עצמן (התפילות, הביקור במועדונים, לימודי המנהגים והעברית, החגים וכן הלאה) מיישמת עקרון זה, כיון שהטעם לפעילויות קיים כל זמן שיש מי שיממש את האפשרות וישתתף. השתתפות זו, ותוצאותיה - המשך קיומה של פעילות כזו או אחרת - תורמות לשימור המבנה והרוח של הקהילה, ובתוך כך- באמצעות שימור המסורות, המנהגים והדינאמיקה הקהילתית- את הזהות היהודית המקומית.

הידלדלותה המספרית של הקהילה יוצרת מצב של רב תכליתיות וריבוי משימות: מוסדותיה ומבניה משמשים ליותר ממטרה אחת ובעלי התפקידים בה (גם הלא-רשמיים) ממלאים יותר מתפקיד אחד: בניין הקנטינה הוא גם בית התרבות ומקום התפילה הזמני, הרופא הוא גם החזן וכן הלאה. להידלדלות זו השלכה נוספת, שמכוונת את הקהילה לנקיטת אסטרטגיית הישרדות. משילוב התנאים- מיעוט החברים וריבוי המבוגרים - נגזרת פחיתת מספר המשתתפים בפעילויות הקהילתיות דלעיל. בקהילה, כאמור לעיל, כמעט ואין ילדים, והצעירים (בני עשרים עד ארבעים) מונים כמה עשרות בודדות. לכן מנסה הקהילה להגביר את מעורבות בני גיל העמידה. אלה עשויים לגלות עניין בהגברת מעורבותם בפעילות המשותפת; הם האנשים שיהוו את זקני הקהילה ביום המחר. אלה גם אנשים שעשויים לזכור בבירור את חיי הקהילה כשהיא מנתה עדיין אלפים, אנשים שאולי הקהילתיות נחקקה במוחם כמסגרת לחיים יהודיים.

מכך משתמע כי הפעילויות של מוסדות הקהילה נועדות ליצור תחושת השתייכות עבור חבריה. מכאן אולי גם נובעת החשיבות בקרב חבריה להמשכיותה. אחד מחברי הקהילה שנשאל על ידנו על חשיבות המשכיות הקהילה השיב: "חשוב שתהיה קהילה כדי לשמר את המסורת וגם כדי שידאגו למבוגרים". מרואיין אחר פירט עוד יותר: "החשיבות היא ש-א. יש עדיין יהודים בעיר, ב. ההיסטוריה של העיר היהודית חשובה (הוא התייחס כאן לתקופה בה מניין היהודים בעיר הגיע לכמחצית מהאוכלוסייה בקירוב, ובתי כנסת רבים היו פעילים) ו-ג. שמירה על מרכז תרבותי יהודי". היה מי שהדגיש באוזנינו: "צריך להמשיך את העזרה ההדדית".

אלכס, הכתב המקומי, משקיף בעיניו הלא-יהודיות על הקהילה ורואה את חשיבות המשכיותה בשמירה על המגוון האתני-תרבותי של יאסי. אחד מבאי בית הכנסת ציין באוזנינו כי "החשיבות בהישרדותה של הקהילה היא ההמשכיות: מאז שנולדתי אני יודע שהיא קיימת". הניסיון המוסדי להגיע אל בני גיל העמידה ולערב אותם בחיי הקהילה (כאסטרטגיה מוצהרת של הנהלת הקהילה והקונסולרים השונים) והחששות ברמת הפרט באשר לעתיד הקהילה, נובעים מאותם מניעים: רצון לשמר את העבר וחשש מפני יום המחר, שעשוי לטמון בחובו קשיים של שמירה על רווחה ואובדן של זהות. מרבית המרואיינים היו ספקנים או רואי שחורות בנקודה זו; כמעט כולם נקבו במספר השנים שנותרו לקהילה להתקיים כקהילה (לפי תחזיותיהם בין עשר לעשרים שנה).

כפי שכבר ציינו בדברינו, ליהודים ביאסי רמות מעורבות שונות בחיי הקהילה. ישנם כאלה שלא לוקחים חלק כלל בקהילה, ישנם כאלה שמעורבותם ממוקדת באפיק אחד של פעילות בלבד- תפילה, חגים, תרבות, קבורה- איש איש מסיבותיו הוא, וישנם אלה המשתתפים כמעט בכל הפעילויות של הקהילה, אך כמעט כל המרואיינים, רואים חשיבות בשמירה על הקהילה, על המשכיותה.

כמעט כל מי שסיפר לנו על יחסיו עם יהודים ועם לא-יהודים תיאר מארג חברתי שבו קשריו עם חברים ומכרים יהודים שווי ערך לקשרים עם הלא-יהודים. בצירוף שני אלה עולה כי קהילת יהודי יאסי (לא באופן ייחודי לה) נעה בין שני קטבים: בין היות קהילה מדומיינת (במונחיו של בנדיקט אנדרסון ) וקהילה ממשית. קיומה כקהילה ממשית בא לידי ביטוי באותן פעילויות בהן יש מימד שיתופי מובהק, בפעילויות בהן לנוכחות הפיסית ולנטילת החלק בפועל משנה חשיבות. קיומה כקהילה מדומיינת מגולם בתחושת השיתוף ביחס למסורת ולרצף הזמן של הקהילה (העבר ההיסטורי המפואר, ההווה הבעייתי והעתיד המעלה חששות).

למדנו מחברי הקהילה כי תחושת השייכות לקהילה אינה מצומצמת רק לחיי היהודים בעיר, אלא מורחבת לחיי כלל היהודים ברומניה ואף ליהדות העולמית. השייכות לדבר הגדול יותר, לקהילה הרחבה יותר, הצטיירה בעינינו כצורך שכיח בקרב חברי הקהילה, שעל טיבו אנחנו יכולים רק לשער: ייתכן כי השייכות לקהילה המדומיינת הרחבה יותר, זו שאינה תלוית מיקום גאוגרפי או תנאים ספציפיים (של מניין חברים או של קשיים כלכליים וקשיים אחרים), נוסכת כוח בבני הקהילה כאשר המימד המשותף של הזהות מוגן יחסית מקשיי המקום והתנאים; למול יציבותה היחסית של היהדות העולמית כקהילה קיימת (אף שגם זאת אינו מוחלט ונתון למבחן) הסכנה שבגוויעת קהילת יהודי יאסי מרוסנת משהו; המימד המשותף יישמר גם ביום שאחרי מחר, הזהות לא תימחק.

מבחינה מבנית-מוסדית הקהילה מתפקדת גם כמעין שלוחה של הנהגת יהדות רומניה; כדוגמאות ניתן למנות את המעורבות הלא רשמית של ההנהגה בבוקרשט בפוליטיקה המקומית של קהילת יאסי, את שיתוף הפעולה בנושאי הסעד והרווחה, וגם, במידה מסוימת, את התרומה ההדדית לחיי התרבות שמתממשת בעיתון, שבכתיבתו משתתפים גם תושבי העיר היהודים. אין תימה איפוא שיהודי יאסי יגלו תחושת שייכות ליהדות כלל רומניה. מה גם, שחלק מהמרואיינים אינם ילידי העיר.

הקשבנו לתיאורי תחושת השייכות לקהילה היהודית העולמית. היה למשל מי שכשנשאל על יהודי יאסי, ניסח את תשובותיו בהתייחסו ליהודים באשר הם (ואחד שפתח את הסברו על החשיבות בהמשכיות הקהילה במילים "קודם כל - העם היהודי"). תחושת שייכות זו באה לידי ביטוי גם בנושאי ערבי העיון שנוגעים לעולם היהודי כולו ואינם מוגבלים למציאות חייהם של יהודי יאסי. בקנטינה תלויה רשימת יהודים שהגיעו להישגים מרשימים, זוכי פרס נובל ואחרים. אחד המרואיינים הסביר לנו כי שמות אלה כתובים שם כדי להזכיר את ההישגים והגדולה אליהם הגיעו יהודים ברחבי העולם. כאשר הקהילה נוהגת כחלק מהקהילה העולמית, הגאווה על הישגיהם של אותם יהודים רחוקים מיאסי היא גם גאוותה של הקהילה המקומית. בד בבד מחוזק הקשר של יהדות יאסי עם יהדות ישראל, קשר של שותפות גורל בחיי יהודים. דמעותיה של קוצה סולומון שנגעו כה ללבנו והחשיבות שבני הקהילה מייחסים לחגים - גם אלה מבטאים שותפות זו.

תחושת השייכות עליה למדנו מפיהם של יהודי יאסי הוסיפה לנו בכך שענתה על מטרה נוספת לשמה באנו - ללמוד עליהם ובתוך כך ללמוד על עצמנו: היא משמשת לנו כפריזמה הולמת למחשבה על הקשר שנוצר (ושבחלקו היה כבר קיים) בינינו לבין יהודי יאסי, פריזמה שדרכה אנחנו יכולים לראות כיצד אנחנו והם יכולים להיות חלק ממכלול אחד.


קשר לישראל

לרבים מיהודי יאסי קשר חזק לישראל, דרך קשרי משפחה וחברויות, ובאמצעות אותה תחושה כללית של שותפות גורל, והשייכות לקהילה הרחבה יותר של יהדות העולם. חלק ניכר מהמרואיינים ציינו באוזנינו את קשרי המשפחה שלהם בארץ ואת הנסיעות החוזרות ונשנות לישראל ובחזרה; מספר מרואיינים סיפרו לנו על ביקורים רבים בארץ, ואחד מהם מנה עשרות ביקורים כאלה. היה מי שהסביר לנו מפורשות: "לרוב חברי הקהילה כמה קרובים בישראל, וחלק קטן מהמשפחה כאן (ביאסי)".

כתוצאה מקשרי המשפחה ומהחברויות, גילו רוב המרואיינים שנגעו בדבריהם בקשר שלהם לישראל, יחס של חיבה והערכה כלפיה (אם כי היה גם מי שהפריד את המדינה מבניה ושיתף אותנו בחוות דעת שלילית שיש לו על הציבור הישראלי - קולניים, טריטוריאליים ולא מנומסים). אחד המרואיינים הפליג בשבחים כשביטא את רשמיו "חיפה - כמו חלום". רוח זו של הערכה באה לידי ביטוי בשלל דרכים. ברמה המוסדית אפשר להזכיר כאן שוב כדוגמא את אותו ערב עיון שיוחד לירושלים. בהקשר זה נזכיר גם את גאוותה של אחת המרואיינות, כשסיפרה לנו על הישגיה של מגדה פטרושקה שזכתה כפרס על ידענותה בטיול לישראל. זו מצידה סיפרה בהצטנעות כי אחד מיתרונות השתתפותה בחידון התנ"ך העולמי היה ביקור בן כחודש בארץ. היה גם מרואיין אחד (ודווקא כזה שאינו רואה עצמו כחלק מהקהילה המקומית) שעוקב אחר הישגיה של ישראל בספורט ואחר ליגות הכדורגל בארץ. משנשאל מדוע, השיב "יש קשרים...אני מרגיש קשור לזה באופן כלשהו". אחד מבני הקהילה, שסירב באופן רשמי להתראיין, סיפר לנו באחת מארוחות הערב של יום שישי באופן מפורט על מאמציו לקלוט שידורי רדיו וטלוויזיה מישראל.

כדרכן של מערכות יחסים ארוכות טווח, הקשר של יהודי העיר לישראל אינו בלתי מורכב. דברינו מכוונים כאן לנושא העלייה. מחד גיסא, עבור רבים מחבריה העלייה לישראל נתפסת כהגשמה של אידיאל. לא אחת שמענו מפי חברי הקהילה המבוגרים יותר כי רצו לעלות, אבל בצר להם, אחרו את המועד ("בשבילי הרכבת כבר נסעה..."), אם בגלל גיל מבוגר מדי ואם בשל אילוץ נסיבתי שחייב אותם להישאר ברומניה בנקודה קריטית בחייהם, שלאחריה האפשרות לעלות ארצה נעשתה רחוקה יותר. היחס החיובי לעלייה מתגלם גם בטון הגאה שבו הם סיפרו על קשרי המשפחה שלהם בארץ. מאידך גיסא העלייה ארצה היא גם גורם מרכזי להידלדלותה של הקהילה. בדרך זו ההגשמה של החלום פגעה בחולמים שנותרו מאחור.

אמנם הקושי האובייקטיבי בחיים תחת המשטר הקומוניסטי, טראומות העבר ורוח הציונות מהווים באופן טבעי סיבות ברורות לעליית יהודי רומניה, אבל משקל רב בכך היה גם לפועלו של הרב רוזן. וולוביץ' מתאר כיצד עודד רוזן את העלייה לארץ ישראל והצליח לייצר סובלנות בקרב השלטונות לנושא הגירת יהודים לארץ ישראל.

המורכבות ביחס לעלייה באה אם כן לידי ביטוי אף ברמת ההנהגה הגבוהה: רוזן, מנהיגה של יהדות רומניה בתקופת הקומוניסטים, הצליח לקדם את מעמד הקהילות המקומיות, לשפר את מצבן ולייצר חוויה ייחודית של זהות משותפת איתנה (כפי שהובעה כאן מפיו של ברנרד), ובאותה העת עודד ללא לאות את התופעה שתביא בסופו של דבר לשקיעת הקהילות הקטנות המקומיות - העלייה.

גורם השפעה נוסף על מורכבותה של מערכת היחסים עם ישראל הוא המפגש עם הסטודנטים הישראלים. ביאסי קבוצה של סטודנטים ישראלים, שעל פי אחד מהם, מונה כמה עשרות, קרוב למאה. לפיו, מרבית הסטודנטים באים ללמוד רפואת שיניים ורוקחות. פגשנו בחור מרמלה, חביב ותקשורתי, שהמליץ לנו על "המקומות הנחשבים" לבלות בהם ביאסי. הוא הסביר כי חלק מהסטודנטים מתגוררים בדירות אותן רכשו הוריהם לאחר שילדיהם חיו בהן בשכירות, וחלקם קנו אותם שנים ספורות לאחר נפילת הקומוניזם, כשמחירן היה נמוך במיוחד.

הדעות על מידת ההשפעה של הסטודנטים הישראלים על הקהילה חלוקות. המחלוקת נוגעת למידת מעורבותם בחיי הקהילה ולהשפעתם על חיותה. היו מי שטענו שהם נוטלים חלק בתחום מצומצם של חיי הקהילה בלבד - ברכישת אוכל כשר, בתפילות, בחגים או במקהלה, ומעבר לכך אין להם מעורבות של ממש בחיי הקהילה. היו כאלה שהתהדרו בנוכחותם והצהירו כי הקהילה זוכה לחיזוק, לפחות במהלך השנה האקדמית. היו גם אלה שטענו את שני הדברים גם יחד - מדובר בחיזוק, הם אמרו, אבל זמני, שלאחריו הסטודנטים הישראלים ממשיכים הלאה בחייהם, ואינם הופכים לחלק של ממש מהקהילה.

האם הקהילה קולטת את קבוצת הסטודנטים הזו כחבריה, או רק משתפת אותם לצורכי תועלת הדדית? קשה לנו להכריע. אותו סטודנט ששוחח עמנו התייחס לחוויה שלו בהקשר זה, וסיכם: "מבחינתי, אין קשר של ממש, רק אולי בית כנסת או חגים; אנחנו (הסטודנטים הישראלים) פחות או יותר בינינו לבין עצמנו", טען. מעניין היה לשמוע ממנו כי למעט התחברויות ספורות, גם בחיים הסטודנטיאליים בעיר הישראלים נותרים מעין קהילה סגורה.


הקשר שלנו

באנו ליאסי כדי ללמוד על יהודי המקום, על ההיסטוריה, המבנים, מארג החיים, הדינאמיקה של הקהילה וכן הלאה. דרך כל אלה, כל התגליות הנובעות מהמסע ומהחוויה, קיווינו ללמוד גם דבר מה על עצמנו כיהודים בישראל. כפי שהצגנו בפתח הדברים, קבוצת הראיונות שמה לעצמה כמטרה ללמוד על הקהילה בימינו אנו. ביקשנו לקבוע למעשה האם קהילה זו מתפקדת כקהילה ממשית הלכה למעשה, או שמא היא בגדר רעיון גרידא, כותרת. חשבנו שאלה הן השאלות הבוערות, שהן האוצרות את התגליות שעלינו למצוא. ניגשנו לעבודה וגילינו הרבה יותר.

גילינו את מיקומה של הקהילה במתח שבין הממשי למדומיין ובין העבר להווה. למדנו על הדיאלוג הפנימי שלה בנושא זהותה: על מידת מעורבות בפעילויות, על הזהות של חבריה כיהודים ביאסי, ועל ההשלכות של השיוך הדורי על דיאלוג זה ובתוך כך - על דמותה של הקהילה. למדנו על אסטרטגיות מקומיות לשימור הזהות היהודית, כמו גם על חשיבות המימד הקהילתי לשמירה על זהות זו. חזינו בהתמודדות הקהילה עם אתגרי יום המחר בהיותה קהילת מבוגרים. למדנו על תחושת השייכות בקרב חבריה - אליה ואל מעגלים רחבים יותר: יהדות רומניה ויהדות העולם. תחושת השתייכות זו עוררה בנו מחשבות על פירושו של התג "יהודי" לאור מרחק היסטורי, תרבותי ופוליטי בין קהילות שונות, ובתוך כך- בינינו לבין יהודי יאסי.

לא שבנו ארצה ובאמתחתנו התשובה לשאלה "מיהו היהודי ביאסי?", או תובנה מוחלטת באשר ליהדות התפוצות. אבל חזרנו עם שלל תובנות קטנות, ומחשבות על ההקשרים והנסיבות שבהם שאלה כזו עולה, ועל הביטויים שלה בחיי היומיום. עם שובנו הקשר עם קהילת יאסי הרחוקה המשיך במידת מה, לתקופה קצרה, להתקיים גם בארץ - באינטראקציה שקיימנו עם יוצאי יאסי בארץ בעקבות המסע שלנו לשם. אם היינו מתבקשים היום להסביר את תחושותינו ביחס לקהילת יהודי יאסי, היינו עונים כי איננו בטוחים שנוכל לתת להן הסבר מלא, או לפרוט את חוויותינו במסע לשלל הרגעים הקטנים ולחוויות העמוקות שנוצרו במהלכו, אבל אנחנו, איך לומר, מרגישים קשורים לזה, לשם, אליהם, ומבינים קצת יותר למה".

דף הבית > יאסי, רומניה > מאמרים - יאסי > פני הקהילה היהודית ביאסי כפי שעולה מראיונות עם חברי הקהילה

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©