דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > קוטאיסי, גאורגיה > מאמרים - קוטאיסי > גאורגיה - מבוא היסטורי
גאורגיה - מבוא היסטורי

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

הרפובליקה של גאורגיה היא נקודת מפגש בין אסיה לאירופה, המחברת בין הים השחור והים הכספי. כיאה לצומת דרכים, המאבקים על האזור הביאו לחורבנו, אך גם עיצבו אותו. שטח המדינה כ-69,000 קמ"ר והיא מונה כ- 5.5 מליון תושבים. כחמישית מהתושבים חיים בבירה טביליסי, העיר השנייה בגודלה היא קוטאיסי.
בשנת 337 לספירת הנוצרים, בימי שלטון המלך מיריאן, התנצרה ממלכת כארתלי.

עפ"י המיתוס, באותה תקופה הופיעה הנזירה נינו קפדוקה, שהגיעה כנראה מאזור מדבר יהודה, לבירה הקדומה מצחטה (כרת), הקימה בה מרפאה והטיפה לנצרות. הנזירה הכינה צלב משיער ראשה ומענבים, הוא ככל הנראה מקור הצלב הגאורגי השמוט. באותה עת נפל המלך מיריאן ה-III למשכב, ונינו הסכימה לרפאו בתנאי שכל ממלכת כארתלי תתנצר. המלך נירפא.

בשנת 532 לספירה, בימי שלטון המלך ווחטאנג גורגסאלי, הועברה עיר הבירה 22 ק"מ במורד הנהר, וטביליסי הפכה לעיר בירה במקום העיר מצחטה.

אחרי המעבר לנצרות, החלה תקופת שגשוג בממלכה, שהגיעה לשיא במאה ה- 6, אז הגיעו אבות הכנסייה, בעיקר מהמרחב הסורי והקפקודי. אבות הכנסייה הקימו את שנים-עשר המנזרים הראשונים, מנזרי 'לאורה' המבוססים על צרוף בין התבודדות לחיים משותפים. מנזרים אלו נקראו "שנים-עשר אבות הכנסייה".
במאה ה- 6 לספירה כבש הרקליוס הגדול את שטחי ביזנטיון מחדש. בשנת 640 לספירה כבשו המוסלמים את המרחב - כל איזור הקווקז כולל עיר הבירה טביליסי, והאזור הפך מוסלמי. בסטטוס-קוו שנחתם בין האצילים המקומיים למוסלמים, נדרש מהם לשלם מס גולגולת בתמורה להגנה ולאוטונומיה מסוימת, כל עוד יכירו בעליונות האסלאם.

המוסלמים שלטו באזור כ- 360 שנה, והמלכים הגאורגיים היו כפופים להם. נסיכות קטנה בשם בגראט, שהחלה לצבור כוח ומעמד, עברה לטפליסי (שמה של טביליסי שעוות על ידי המוסלמים). לאחר שנקלעה לעימות עם השלטון המקומי, שבה הנסיכות לעיר מוצאה, שם החלה לכבוש שטחים בסביבה ולצבור כוח.

בשנת 965 לספירה הפך בגראט ה- 3 למלך גאורגיה. עצמאותו הלכה וגדלה, והוא דחק את המוסלמים, שממשיכים לשלוט רק על טפליסי. לראשונה, שליט מקומי משל על רוב שטחי גאורגיה של ימינו, והשטח זכה לשם הלאומי המשותף - סכרתוולו, הלא היא גאורגיה.

הארמנים היו הנוצרים הראשונים בעולם, לכן היו גם הראשונים לבנות כנסיות, שצורת בנייתן הועתקה לגאורגיה, השכנה. אופי הכנסיות נגזר ממקדשים רומיים-פגאניים: אבנים גדולות ללא רווחים, קירות ענק שבהם מעט חלונות ועיטורי קשתות מבחוץ. המבנה הפנימי של הכנסיות כצלב, ובמפגש בין כנפות הצלב כיפה גבוהה ומחודדת היושבת על תוף גבוה.

הקתדראלות הגדולות בגאורגיה נבנו בימי בגראט השלישי. המלך בנה שלוש קתדראלות גדולות: במצחטה, בקוטאיסי ובמחוז המזרחי-קחטי, כדי להדגיש את מעמדו. הקתדראלה הגדולה ביותר הוקמה בעיר בירתו- קוטאיסי. קתדראלה זו גבוהה באופן מיוחד, ונחשבה הגדולה ביותר בגאורגיה עד שנבנתה הקתדראלה בטביליסי. כשנפלה הקתדראלה בקוטאיסי בידי העותמאנים, הם הפכו אותה למחסן תחמושת. הקתדראלה, שנהרסה בהתפוצצות, שוחזרה, וכיום מתקיימות בה מיסות.

הקתדראלה במצחטה היא החשובה מבין הקתדראלות בגאורגיה. שמה "העמוד נותן החיים", ובה יושב ראש הכנסייה הגאורגית. בראש הקתדראלה כיפה מחודדת, שנוצרה כנראה בהשפעת הנוודים האסייתיים שעברו באזור, או בהשפעת הארמנים שציינו בדרך זו את הר האררט הקדוש להם. אפשרות נוספת היא שהכיפה נוצרה בהשראת כובעי הנזירים הארמניים שניסו לחקות את ראש האררט.

על פי המיתוס, מיד לאחר צליבת ישו, חזר לגאורגיה אחד מתושביה שהיה בארץ הקודש בזמן צליבת ישו, ובידו פיסה מבגדו של ישו. אחותו, סידותה, שהתרגשה מהחפץ הקדוש, ביקשה לגעת בו, ומתה מיד. האגדה מספרת שכאשר רצו לקבור אותה לא הצליחו להפריד בינה ובין פיסת הבגד, והם נקברו יחד, במאה הראשונה לספירה. על קברה של סידותה גדל עץ ארז גדול.

נינו הנזירה, שפעלה להתנצרותו של המלך בשנת 337 לספירה, הקימה על קברה של סידותה כנסיה. עץ הארז שצמח על הקבר נכרת, וממנו נחטבו שמונה עמודים לכנסיה שתוקם. שבעה מהעמודים משמשים לכנסיה, אך את העמוד השמיני לא הצליחו לייצב על הקרקע, ורק תפילתה של נינו הצליחה לייצבו. האגדה מספרת, כי כשהחלו לבנות את הכנסייה החל העמוד להזיל דמעות, ולפיה, לשותה מדמעותיו יתחולל נס; לכן הוא נקרא "העמוד נותן החיים". במיקום זה נבנו כנסיות רבות, עד להקמת הקתדראלה בימי בגראט ה- 3. בציור שמופיע על הקירות החיצוניים של הקתדראלה נראית יד כרותה. על פי אגדה נוספת, בסיום בניית הקתדראלה כרת המלך את ידו של הארכיטקט כדי שלא יבנה בעתיד מבנה דומה. בגראט ה- 3 הצליח לחזק ולהרחיב את הממלכה, וניסה ליצור מיתוס גאורגי שלמעשה לא היה קיים באופן טבעי. שושלתו מלכה עד המאה ה- 10.

ב- 1058 לספירה, הסלג'וקים, נוודים מוסלמים ממרכז אסיה, שהפכו את האסלאם לדת הנשלטת על ידי מנהיג חילוני- הסולטן, יצאו למסע כיבושים. הסלג'וקים כבשו את גאורגיה, הרסו את הכנסיות בה, רצחו נזירים ושעטו קדימה בכיבושיהם. בנוסף, פקדה את האזור בצורת קשה לצד רעידת אדמה הרסנית.

בשנת 1089 נטש המלך הגאורגי את כיסאו והמליך את בנו תחתיו: דוד הבנאי בן ה- 16, שערך שורת רפורמות מדהימות, ודמותו נערצת בגאורגיה עד היום. פסלו של דוד הבנאי ניצב היום בטביליסי.

דוד הקים צבא קטן, מחומש ומאומן, שהיה תופעה חדשה לחלוטין. במקביל, יצר קשרים על ידי נישואין עם שבט הערבות החזק - הקיווצ'אקים, שלא התאסלם. הוא הציע לאנשי השבט לחיות בגאורגיה, ובתמורה כל משפחה הייתה צריכה לשלוח לצבאו לוחם חמוש עם סוס. כך נוספו לצבא המלך 40,000 לוחמים מאומנים. בקרב "דידגורי" המפורסם, שהתקיים בשנת 1121, לחמו המלך וצבאו בצבא סלג'וקים ענק בן חצי מליון לוחמים, ונצחו. טביליסי חזרה לשליטה נוצרית וגאורגיה התאחדה וגדלה.

דוד הבנאי הבין שאחת הבעיות הגדולות בגאורגיה היא האצילים המקומיים, שדאגו רק לעצמם. הוא כינס ועדה בעיר גורי, על גדות נהר הקורה, בה שלל מהאצילים את מעמדם ואת זכויותיהם, ומינה מערך שלם של פקידות שעליו התקיימה ביקורת קבועה. לנושאי התפקידים ערך בחירות אחת לכמה שנים. כך לראשונה, הקים המלך ממשלה שבה תפקד כראש וראשון, ולצידו שרים. פעולות נוספות של המלך היו להפריד בין התפקידים הדתיים לשושלות יוחסין (כלומר אנשי דת התמנו על פי הכשרתם וכישוריהם ולא מתוקף היותם בנים של אנשי דת), ולמנות משכילים מתחום המשפט לתפקידי שופטים במקום כמרים.

באמצע המאה ה- 12 יסד המלך, סמוך לקוטאיסי, את האקדמיה הראשונה של גאורגיה, בה התוו מושגים חדשים בגאורגית ותרגמו את כל כתבי הנצרות. באקדמיה למדו גם אומנות ומדע ולימודי דת, והייתה בה השפעה דתית חזקה.

נינו של דוד הבנאי, גאורגי השלישי, מינה את הנסיכה תמרה ליורשת עוד בחייו, כדי שתכהן לצידו. היא עזרה לו בכל ענייני הממלכה ועם מותו הפכה למלכה הראשונה בגאורגיה. האצילים, שמעמדם הושב להם, המליכו אותה עליהם, העניקו לה חרב, וחיתנו אותה עם נסיך רוסי מטעמם שניסה להשתלט על כס המלכות. כשהבינה זאת תמרה, גרשה מעליה את הנסיך בטענת בגידה, התגרשה ממנו בפעולה שהייתה יוצאת דופן באותם הימים, ונישאה לגבר חלש בו הייתה מסוגלת לשלוט.

תמרה שלטה בממלכת גאורגיה בהצלחה רבה, ותקופתה, שנחשבת לתור הזהב של גאורגיה, נמשכה עד המאה ה- 13. בתקופה זו נכבש כל איזור הקצ'קאר, ובהסכמת תמרה הוקמה בגאורגיה ממלכת חסות ביזנטית של בית המלוכה מקונסטנטינופול, שעירם נחרבה במסע הצלב השלישי בשנת 1204.

אחת הדמויות החשובות בתקופה היה המשורר הלאומי שותא רוסתוולי, שכתב את האפוס הגאורגי "עוטה עור הנמר". היצירה מתארת סיפור אהבה בין המחבר למלכה תמרה, וכנראה בעטייה נאלץ המשורר לעזוב את גאורגיה. הוא עבר לירושלים, וישב במנזר המצלבה, שם גם נקבר.

תקופת שלטונה של תמרה חתמה את ימי תור הזהב של גאורגיה. העותמאנים עלו על גאורגיה והחלישו אותה, במקביל להתחזקות המוסלמים והרוסים. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על ניסיון לחזק את גבולותיה של המדינה בביצורים.

במאה ה- 18 הופיעה דמות חזקה במחוז הקחטי - הרקל השני, שלחם נגד אויבי המדינה. כשהבין הרקל השני שמלחמה לא תועיל, יצר מערכת יחסים עדינה עם רוסיה השכנה (אויבת העות'מנים) שהביאה לכריתת ברית. רוסיה השתלטה על הקווקז, ובסיוע רוסי גבר הרקל על המוסלמים והפך למלך חסות תחת שלטון רוסיה. בשנת 1783 נחתם הסכם שהבטיח כי הרקל השני ובניו יהיו מלכי חסות תחת שלטון רוסיה, אך מיד לאחר מותו השתלטו הרוסים על הממלכה, ועד שנת 1811 הפכה גאורגיה רוסית לכל דבר. בהשפעת ממלכת הצאר הגיעה לאזור הנצרות הפרבוסלאבית, וההוויה הדתית בגאורגיה הושפעה והשתנתה.

גאורגיה נכבשה שנית על ידי חילות הסובייטים בשנת 1921, וזאת על אף החוזה שנחתם בין המדינות כמה חודשים קודם לכן. בעקבות הכיבוש הסובייטי, קמו יישובים של יהודי רוסיה במקומות מרכזיים בקווקאז. קוטאיסי, בה צמחה קהילה גדולה ומבוססת של יהודים, הפכה למוקד משיכה עבור פליטים יהודים מרוסיה וגם עבור תושביי הכפרים הגאורגים הסמוכים.

השפה הגאורגית:
בגאורגיה לא נהוגה שפה אחת, קיימים דיאלקטים שונים שהמכנה המשותף להם הוא שפה יחידאית וכתב יחידאי, הדומה לכתב הארמני וככל הנראה התפתח בהשפעה ארמנית.

רוב הכתבים הדתיים בגאורגיה נכתבו ביוונית. תרגום הכתבים הוא תהליך מורכב שהחל מעט לפני ימי בגראט ה- 3 והגיע לשיאו בימי דוד הבנאי, שהקים, כאמור, גם אקדמיה ללשון. כיום השפה המדוברת במדינה היא גאורגית, אך יש גם דוברי רוסית רבים.

 

 

דף הבית > קוטאיסי, גאורגיה > מאמרים - קוטאיסי > גאורגיה - מבוא היסטורי

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©