דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > קוטאיסי, גאורגיה > מאמרים - קוטאיסי > מבוא לקהילה היהודית בקוטאיסי
מבוא לקהילה היהודית בקוטאיסי

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

קוטאיסי (בגאורגית ქუთაისი) - עיר הבירה במחוז אימרתי שבמערב גאורגיה. זו העיר השנייה בגודלה במדינה ובה 190,100 תושבים. העיר שוכנת בחלקו הצפוני של מישור קולחתי, סמוך להרי אזור הקווקז הגדול, ומיקומה 221 ק"מ מערבית לטביליסי.

קוטאיסי משתרעת על שתי גדות נהר הריוני, בגובה 300-125 מטר מעל פני הים. ממזרח ומצפון-מזרח היא נתחמת על ידי מרגלות ההרים הצפוניים של אימרתי ברכס סמגורלי, ממערב ומדרום במישור קולחתי.

על פי מחקרים ארכיאולוגיים, שימשה קוטאיסי כבירת ממלכת קולכיס באלף השני לפנה"ס. סברה הרווחת בקרב ההיסטוריונים היא כי כאשר אפולוניוס מרודוס כתב על יאסון והארגונאוטים, ועל מסעם האגדי לקולכיס, קוטאיסי - או בשמה הקדום איה - הייתה היעד הסופי למסע, ומקום שלטונו של המלך אאטי. משם חטפו הארגונאוטים, לפי המיתולוגיה היוונית, את גיזת הזהב.

מן המאה השישית לפנה"ס ועד המאה השביעית לספירה הייתה קוטאיסי בירת הממלכה המערב-גאורגית אגריסי. במאה השביעית נכבשה העיר על ידי הערבים. העיר שוחררה בשנת 975 והייתה בירת הממלכה הגאורגית המאוחדת עד שחרורה של טביליסי בשנת 1122.

עד המאה ה- 15 הייתה קוטאיסי חלק מהממלכה המאוחדת, ולאחר התפרקותה של הממלכה באותה מאה הפכה קוטאיסי לבירת ממלכת אימרתי, שנכבשה על ידי האימפריה הרוסית בשנת 1810. תחת השלטון הסובייטי התפתחה העיר למרכז תעשייתי חשוב, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה. מפעל לייצור משאיות היה המפעל הגדול ביותר בעיר, והוא העסיק למעלה מ- 20,000 פועלים.

לאחר הכרזת העצמאות של גאורגיה בשנת 1991 סבלה העיר קוטאיסי ממצוקה כלכלית כתוצאה מקריסת קשרי הגומלין עם מערך הייצור המבוזר של הכלכלה הסובייטית.

הקהילה היהודית בעיר קוטאיסי היתה מהגדולות בגאורגיה. עד גל העלייה הראשון לארץ, בשנות השבעים של המאה ה- 20, מנתה הקהילה למעלה מ- 20,000 נפשות. מתחילת המאה ה- 21, ובעקבות גל העלייה של שנות התשעים, מונה הקהילה עשרות משפחות בלבד. השלטונות המקומיים מטפחים את הרכוש הציבורי היהודי גם בהיעדר קהילה מאורגנת.

היהודים התיישבו בקוטאיסי כבר במאה ה- 19. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, ומילאו תפקיד חשוב בכלכלת האיזור. החלת הצו לשחרור הצמיתים בגאורגיה בשנת 1864 הביאה לגידול משמעותי באוכלוסיית הגאורגיים, ולהגירה גדולה לערים של עבדים לשעבר, של בעלי מלאכה ושל איכרים.

בשנת 1871 היו בפלך קוטאיסי 4,702 יהודים. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1897 נספרו בעיר קוטאיסי 4,843 יהודים, ובכל פלך קוטאיסי 8,864 יהודים ו- 46 קראים. שלא כמו בטביליסי ובבתומי, בהם היה רוב של אשכנזים, קהילת היהודים בקוטאיסי הייתה מושתתת על טהרת יהודים מקומיים.

ההגירה המחודשת של יהודים, בעיקר של סוחרים קטנים, במחצית השנייה של המאה ה- 19 לערים בפלך קוטאיסי, הביאה להגברת האנטישמיות בגאורגיה. גילויי האנטישמיות באו בשיאן לידי ביטוי בעלילת הדם בסוראמי ובעלילת הדם בסצ'חרה, בהן היה מעורב משה מונטיפיורי עצמו. אין מידע על קיום מפגשים בין מונטיפיורי והיהודים בגאורגיה בעת ביקוריו ברחבי האימפריה הרוסית. לעומת זאת, ידוע כי מונטיפיורי פגש בארץ עולים מגאורגיה שלבשו מדים קווקזיים או צ'רקסיים, וחלק מהם אף נשאו אותות כבוד על לבושם, דבר שהרשים אותו במיוחד. הם ציינו בפניו כי האותות ניתנו להם בגין השתתפותם האמיצה במלחמת רוסיה נגד הצ'רקסים. עוד סיפרו כי אנשי העיר קוטאיסי הרסו את המקום, ונותרו בה רק הלוחמים היהודים שהגנו על אוצר הממשלה הרוסית.

עלילת הדם של סצ'חרה נידונה בבית הדין המחוזי בקוטאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, וסיפור עלילת הדם הביא להתגייסותם של אישים יהודים למען קהילת קוטאיסי, בראשם הברון גינסבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי הדין הנודעים, היהודי קרופניק והרוסי אלכסנדרוב, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו להפריך את ההאשמות ב-13 במרץ 1879 והנאשמים זוכו מכל אשמה. למרות זאת לא פסקה רדיפת היהודים בקוטאיסי ובשנת 1895 התחוללו מהומות בין הנוצרים והיהודים. בעקבות המהומות יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, וגינו בחריפות את תופעת הקנאות הדתית והלאומית המנוגדת לתרבות הגאורגית ולמסורתה. בשנת 1913 נסחטו היהודים באופן שיטתי על ידי כנופיה, בהוראתו של עוזר המושל של קוטאיסי. מספר יהודים שהתנגדו, נורו.

בתחילת המאה ה- 20 פעלו בקוטאיסי שני בתי כנסת, ובתפקיד הרב הראשי של מערב גאורגיה, שימש ר. אלואשווילי (1922-1858). בתקופה זו, החל הרעיון הציוני לחלחל בגאורגיה, בתחילה בין האשכנזים ולאחר מכן בקרב יהודי גאורגיה המקומיים. המתנגדים לציונות בגאורגיה בהנהגת הרב הראשי, פעלו מקוטאיסי.

בשנת 1880 הוקם בקוטאיסי תלמוד תורה, ובשנת 1903 נפתח בקוטאיסי בית הספר הציבורי היהודי הראשון, שהיה בעל אופי חילוני. בשנת 1908 למדו בבית הספר 328 תלמידים, ובשנת 1911 למדו בו 614 תלמידים.
מהפכת פברואר בשנת 1917 הביאה לתחייה מחודשת של החיים היהודיים. הוקם סניף של תנועת "צעירי ציון"ויצא לאור דו-השבועון הציוני בשפה בגאורגית "חמה אֶבּראֶליסה" ("קול היהודי") בעריכת ס. ציציאשווילי(Ш. Цициашвили). בין הכותבים בביטאון היו דוד באזוב, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד.

לעומתם, התארגנו יהודים אחרים במסגרות אנטי-ציוניות כמו קבוצה קטנה בשם "אסימילטורוב", בראשות האחים ג'. ומ. חננאשווילי. קבוצה זו נהנתה מתמיכת הדמוקרטים שהיוו מיעוט בקואליציה השלטת בממשלת גאורגיה. לדעת חברי הקבוצה, יהודי גאורגיה נבדלים משאר הגאורגים רק בדתם, שאותה קיבלו על עצמם בשלב כלשהו בהיסטוריה. חברי הקבוצה פרסמו מאמר בעיתונות הגאורגית בגנות יהודי רוסיה ששאפו להיטמע באוכלוסייה הגאורגית.

במסגרת מאבקה נגד הציונות, תמכה קבוצת אסימילטורוב בחוגים האורתודוכסיים, והייתה הקבוצה היהודית היחידה שלא השתתפה בקונגרס בטביליסי בשנת 1918. האנטי-ציונים ערכו בקוטאיסי כינוס לבחירת המועמדים לפרלמנט של גאורגיה, ונבחרו רבי י. דברשווילי וא. בוריאשווילי. לאחר פלישת הצבא האדום לגאורגיה, עזבו רבים מהיהודים את המדינה, ביניהם יהודים מקוטאיסי ומר ר. אלואשווילי.

בשנות העשרים של המאה ה- 20 עסקו רוב יהודי קוטאיסי במסחר ובמלאכת יד. עד המרד האנטי בולשביקי בשנת 1924 לא נרדפו היהודים בידי השלטונות, הפעילות הציונית המשיכה ובתי הכנסת פעלו ללא הפרעה. לאחר המרד, כל מי שנחשד בפעילות ציונית נעצר על ידי המשטר, רבנים ואנשי דת הוטרדו בחקירות, בתי כנסת נסגרו לפעילות ועוד.

מאותה תקופה ועד אמצע שנות השלושים של אותה מאה, החל השלטון המקומי לדאוג לרווחתם התרבותית ולהשכלתם של יהודי גאורגיה. בקוטאיסי נפתחו בתי ספר יהודיים, כמו גם מועדונים, ספריות וחוגים לקהילה היהודית. נפתח סניף של "אוזט" - חברה לניהול הפועלים היהודים, שפעלה למציאת מקומות עבודה ליהודים בתעשייה ובקואופרטיבים. בשנת 1929 המקומי עבדו רבים מיהודי קוטאיסי במפעל המשי המקומי.

בשנים 1938-1937 החלו בקוטאיסי, כמו בברית המועצות כולה, פעולות איבה נגד היהדות ונגד התרבות היהודית החילונית. ראשי הקהילה היהודית ג'. דברשווילי - רבה של קוטאיסי בשנים 1965-1927 ו- נ. אליהאשווילי - הרב הראשי של העיר קוטאיסי בשנים 1955-1965, נעצרו.

במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו לקוטאיסי פליטים יהודים, שחלקם נשארו בעיר עם תום המלחמה. ביניהם היה גם דב גפונוב, שתרגם מגאורגית לעברית את האפוס הגאורגי 'עוטה עור הנמר'. בזכות תרגום היצירה זכה גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אך לא הורשה לצאת מברית המועצות כדי לקבלו. למרות זאת, עורר התרגום הדים בגאורגיה. העיתונות הסובייטית לא יכלה לוותר על ההתפארות בתרגום תרבותם ברחבי העולם, ודיווחה עליו בהרחבה. בעקבות הפרסום, הפך גפונוב לסמל בעיני הציונים במדינה, ועורר יהודים רבים לעלייה לארץ. בקוטאיסי הוקם אתר הנצחה על שמו ברחוב שאוּמיאני, שרובו היה מאוכלס ביהודים עוד מתקופת ימי הביניים. שם הרחוב, שניתן לו בשנת 1926 על שם המהפכן שאומיאני, הוסב בשנת 1989 לרחוב גפונוב.

בתקופת הקמפיין האנטישמי ברוסיה הסובייטית בשנים 1953-1948, נעצרו יהודים רבים. בינואר 1953 נסגר בית הכנסת של קוטאיסי.

בשנים 1984-1969 עזבו אלפי יהודים את קוטאיסי ועלו לישראל.

יהודי קוטאיסי שיחקו תפקיד מכריע במאבק של יהודי גאורגיה לעלייה לישראל. על מכתב 18 המשפחות הידוע, שנשלח לוועדת זכויות האדם של האו"ם, היו חתומות 13 משפחות מקוטאיסי.

החל משנות השמונים המאוחרות, עם פתיחת שערי ברית המועצות, התקיימו חיי קהילה ותרבות בקוטאיסי. בשנים 1991-1989, עם התמוטטות ברית המועצות והקמת הרפובליקה של גאורגיה, הוקמה אגודה מקומית גאורגית-ישראלית. בשנים 1993-1989 נערך מחקר על ההיסטוריה של היהודים בגאורגיה, בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת קוטאיסי, בראשות ד. חננשווילי.
 

דף הבית > קוטאיסי, גאורגיה > מאמרים - קוטאיסי > מבוא לקהילה היהודית בקוטאיסי

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©