דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > אורדיה, רומניה > תייר מזדמן: מסע מורשת לרומניה
תייר מזדמן: מסע מורשת לרומניה

כתב: בוגר המשלחת אבי גרוסמן
(פורסם בעיתון של מכללת אורנים)

יום מעונן. למרות שאנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אוגוסט אני לבוש במעיל ומנסה לגונן על פני מפני הרוח הקרה של הבוקר. אני מרוכז במצבה שניצבת מולי. על האותיות החרוטות באבן ניכרות השנים ובקושי ניתן לזהות את שם הנפטר. יעקב.... יעקב הירש, רגע מה שם המשפחה... פריעד...פריעדמאנן. אה כן, זו התצורה היידשית של פרידמן. המשך המצבה עוד יותר קשה לקריאה ואני משתמש בטכניקה מודרנית שפיתחנו אני וחברי לעבודה בבית הקברות לקריאת כתובות מטושטשות- לוקחים מעט בוץ רטוב ומורחים על האבן, והנה האותיות השקועות מתבהרות בתוך הבוץ. קצת עזרה מאמא אדמה, והכל מסתדר.

אז מה גרם לי, אתם בודאי שואלים, למצוא את עצמי באמצע חופשת הסמסטר בבית קברות יהודי ישן בעיר ספר אי-שם בגבול בין הונגריה לרומניה?

ובכן, השנה נקרתה בדרכי הזכות להיות חלק ממשלחת שיצאה לחקור את התרבות היהודית בעיר אורדיה שבטרנסילבניה, אזור שבעבר היה שייך להונגריה והיום הוא שייך לרומניה, ולפני מלחמת העולם השנייה הייתה בו תרבות יהודית עשירה וייחודית.

המשלחת בה יצאתי היא חלק מפרויקט בשם "מסע אל המורשת היהודית" אשר מאורגן על ידי מרכז זלמן שזר וקרן אבי, ומטרתו קירוב לבבות וגישור על הפער שבין חלקים שונים בעם היהודי באמצעות תיעוד חיי קהילה יהודית אי-שם על פני הגלובוס. מכאן, שמטרתה העיקרית של המשלחת לא היתה ביצוע עבודת חקר אקדמית מעמיקה, אלא יותר יצירת מפגש בין סטודנטים ישראלים לבין קהילה יהודית קטנה ומבוגרת שאינה זוכה למבקרים יהודים רבים מבחוץ.

הרכב המשלחת היווה גם הוא חוויית מפגש מרתקת- היא כללה גברים ונשים, דתיים, מסורתיים וכאלה המגדירים עצמם חילונים גמורים, סטודנטים ממוצא מזרחי ואשכנזי, מעיירות פיתוח, קיבוצים וערים, בקיצור "מעורב ישראלי" מתובל היטב.

וכך המראנו לנו, חבורה שכזאת, למסע של שלושה שבועות בטרנסילבניה. ההתרגשות של הנסיעה לוותה אצלי בהרבה פחד- שלושה שבועות, עם אנשים שאני כמעט ולא מכיר, לחיות עם שותף בחדר ובעצם להיות כמעט 24 שעות ביממה עם אנשים אחרים בלי שתהייה האופציה לנסוע הביתה או לסגור את הדלת- כל הסירנות של דפוסי ההתבודדות שלי זעקו והבהבו באורות רמים. כאות הזדהות עם חששותיי קיבלה אותנו הונגריה בטמפרטורה של 37 מעלות בצל, ויותר מזה בתוך האוטובוס הממוזג קלושות שלקח אותנו בדרך של 4 שעות בין בודפשט למעבר הגבול ההונגרי-רומני ומשם לאורדיה.

אורדיה, עיר של 230 אלף תושבים שנושאת בתוכה את צלקות עידן הטרור הקומוניסטי של הדיקטטור צ'אושסקו בדמות בנייני ענק אפורים וחד-גוניים, וגם את פאר האימפריה האוסטרו-הונגרית שתחתיה שגשגה העיר כלכלית ואומנותית. המקום הזה הפך להיות ביתי למשך השבועות הקרובים, ועם הזמן הדרך היומיומית שהובילה אותי מהמלון למרכז המסחרי של העיר לאורך הנהר שחוצה אותה הרגישה לי מוכרת כמו כביש הגישה לביתי. הקהילה היהודית קיבלה אותנו בהרבה חום ואהבה. הקנטינה הכשרה, שבימים כתיקונם מבשלת מספר ארוחות מצומצם ביותר ביום, נדרשה להאכיל עוד ארבעים פיות מדי ערב ואת הפיות הדתיים בקבוצה גם מדי צהריים.

הימים הראשונים שלנו באורדיה הוקדשו להיכרות עם האזור ועם העיר עצמה. ביקרנו בבתי כנסת רבים, ושמענו הרצאות על ההיסטוריה של האזור ועל חיי היהודים בטרנסילבניה. לאחר מכן התחלקנו לקבוצות, כאשר כל קבוצה בחרה לה פרויקט לתיעוד במשך שהותנו. האופציות שעמדו לרשותנו היו מספר בתי כנסת שרובם כבר אינם בשימוש היום, בית הקברות, וחקר חיי החברה והקהילה. אני הצטרפתי לקבוצה שבחרה לתעד את בית הקברות היהודי הישן של העיר. הרגשתי שאין לי רצון לבלות את הימים בתוך בתי כנסת ישנים, ושהעבודה בחוץ בין עצי השזיפים והאגוזים שצומחים בבית הקברות תעשה לי טוב.

ובכן הדברים לא היו, כמובן, כל-כך קלים. הרעיון לתעד את כל 2000 הקברים החשופים בבית הקברות נראה כמטרה יפה בתחילה עם כוונה טובה, אולם התגלה כעבודה סזיפית, מעצבנת ובלתי-נגמרת, שנושאת בחובה מגע בלתי-פוסק עם מוות.

את שפיות דעתי באותם ימים בהם סרקנו מצבה אחרי מצבה מאות מצבות ביום - אני חייב למאיה, שותפתי לצוות. במהלך העבודה עלו אצלי ביתר שאת שאלות שהדהדו בראשי לאורך כל ימי ההכנה למשלחת- למה אני עושה את זה? מה מניע בחור בן שלושים לוותר על חלק ניכר מחופשת הסמסטר בה הוא יכול לנוח או לצבור כסף לקראת שנת הלימודים כדי ללכת ולחפש אחר "זהותו היהודית" ועוד בטרנסילבניה, מקום שלמיטב ידיעתי אין לי שום קשר משפחתי-שורשי אליו?

מגיל צעיר מאוד אני זוכר שהעניין הזה של דת בכלל והיהדות בפרט עניין אותי והציק לי. בעיקר חרה לי שנולדתי לתוך דת מסוימת ולא ניתנה לי האפשרות לבחור אותה בעצמי. לא הבנתי כיצד יכולים לקבוע בשבילי את הדת שלי בלי לשאול אותי, ומבלי לתת לי להחליט. הרי דת היא בעצם אוסף של כללים וחוקים שקובעים את הזהות שלי בעולם, כיצד אם כן שללו ממני את האופציה לבחור בעצמי את הדת שלי? מדוע אני אמור להיות יהודי עם כל העול הכרוך בלהיות חלק מעם שמשך אלפי שנים הוא נרדף, שנוא ומושמד בלי שאף אחד שואל אותי? באיזו זכות מישהו קבע לי שאני יהודי?

כנער, ואחר-כך כמבוגר, גדלתי כשאני בז לכל העניין הזה של דת. הייתי בטוח שהדת ואלוהים הם מזימה פסיכולוגית שפלה שנועדה להרחיק אנשים מהתעסקות עם הבעיות האמיתיות בעולם. כשהרהרתי באופן עמוק בבעיה היהודית-ישראלית לא הבנתי מדוע כל היהודים לא התנצרו כבר לפני אלפיים שנה עם חורבן בית שני- למה כל הסבל הזה? הפוגרומים, השואה, מלחמות ישראל, הכל היה נמנע אם היהודים היו פחות קשי-עורף ויותר סתגלנים ומבינים את המציאות. העולם משתנה, ומה זה משנה- משה, ישו, מוחמד, העיקר לחיות ולא לסבול, לא?במשך שנים רבות האמנתי בצדקת דרכי ושאני, אני פתרתי את בעיות הדת בעולם, ואם רק כולם היו מקשיבים לי וכו' וכו'....

רק כשהתחלתי להתעמק בעניין מהכיוון הרגשי הבנתי שכל הנושא של הכחשת הדת הוא רק סימפטום של הכחשת הזהות והרצון שלי, הניתוק מהשורשים ומהאדמה וחוסר היכולת להביע את רצוני ולהילחם עליו, במידת הצורך. כדי להגן על עצמי מהצורך להשתייך ולנקוט עמדה בחרתי לשחק משחק שבו אין לי עבר ואני יכול לשנות את כל עולמי ברגע מבלי הינד עפעף - להחליף חברים, מקום מגורים, דת ואפילו משפחה, העיקר לא להתחבר לאיזה שורש שיגרום לי להישאר רגע במקום ולהרגיש, חס וחלילה.

כך חייתי במשך רוב חיי, מחליף דירות, חברים, אמונות, עובד בעבודה ששולחת אותי בכל פעם למקום אחר בעולם. עם הזמן אפילו גיליתי את הבודהיזם וה – No Attachmen שלו, שנתן לי גם גושפנקא רוחנית לחיי הניתוק.

בשנים האחרונות, אחרי שהבנתי את כל זה, אני מנסה לחבר את עצמי בחזרה לשורשים שלי- למשפחה, לארץ, לחברים, וגם לאלוהים ולדת היהודית. אחרי שלמדתי שכל מה שקורה לי הוא באחריותי, כולל זה שנולדתי כבן לעם היהודי, החלטתי להפסיק לשחק את משחק "היום אני יהודי ומחר לא", ולנסות להבין למה בחרתי להיוולד לעם היהודי ואיזה שיעור יש לי לעבור בעצם הבחירה הזו.

המסע הזה שעשיתי לטרנסילבניה הוא אחד מהחיבורים שאני עושה כדי להשיב לי את עברי. משהו בעבודה הסיזיפית בין המצבות חיבר אותי בקשר אישי עם יהודי הקהילה הנכחדת הזו. רבקה פעלדמאן, יוטא גליק, שמואל מאיר וואללערשטיין, אברהם קליין, כולם חיו במרכז אירופה לפני מאה או מאתיים שנה, מוקפים באוכלוסייה נוצרית, מיעוט במדינתם, ובכל זאת שמרו על מנהגיהם היהודיים, אמרו את אותם פסוקי תהילים שנכתבו גם במגילות ים-המלח מאות רבות של שנים לפני שנולדו, אותם פסוקים אשר חקוקים בספר התהילים שאני נושא עמי בתיק.

מה הקשר, אני שואל את עצמי. מה הקשר בין אותם יהודים שחיו במדבריות יהודה במאה הראשונה לספירה, לבין יהודי אורדיה במאה ה-19 לביני? מהו החוט המקשר בין אנשים שחיים בזמנים ומקומות כל-כך שונים שגורם לנו להרגיש מחוברים בלב ובנפש לאותו טקסט? החוט הזה הוא היהדות, ואני מאמין שיש ביהדות יסוד אלוהי, משהו שגרם לה לשרוד את כל שנות הרדיפות וההשמדה. מעבר לדינים, לחוקים, לדקדוקים וההקפדות, יש ביהדות הגולמית איזושהי אנרגיה עדינה שעוזרת להתקרב לאלוהים. בבסיסה, יש בה משהו שעושה את העולם מקום טוב יותר, משהו עדין ויפה, רוחני ומורכב, הדורש מהאדם לחיות את חייו בהתכוונות. היא מספקת מסגרת לחיים- הגשמיים והרוחניים, מהלידה ועד המוות. וזו המסגרת, זה השיעור שאני ועוד רבים בחרנו לעבור.

ביום הלפני-אחרון שלנו באורדיה הכנו לקהילה היהודית מצגת שסיכמה את עבודתנו בעיר. ניקינו את בית הכנסת הקטן, בחצר שלו הצבנו גיליונות עבודה המתארים את הפרויקטים שעשינו, בחדר הכניסה היתה תערוכת צילומים פרי עבודתם של צלמי המשלחת ואנחנו התכנסנו בפנים בית הכנסת למצגת. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שלנו ושל אנשי הקהילה- אנשים מבוגרים ברובם, שלפתע זוכים לראות מיצג המתאר את העבר של הקהילה שלהם, את העיר בה הם גרים. כולנו לבשנו את מיטב בגדינו, צוות של הטלוויזיה ההונגרית צילם את האירוע, ואווירה של חג וקודש אפפה את הכל.

בלבי יש הרבה תודה לכל האנשים שאפשרו לי את החוויה הבלתי-נשכחת הזו: קרן אבי חי ומרכז שזר, צוות המדריכים שעבדו ללא לאות, חנה הולנד הנפלאה מנחת הפרויקט, הסטודנטים המקומיים המתוקים שעזרו לנו בכל, והקהילה היהודית של אורדיה שסיפקה לנו בית חם בארץ רחוקה, וכמובן חברי למשלחת שעשו, הזיזו, צחקו, שרו, בכו, רשמו, מחקו, קשקשו, התווכחו, צילמו, התרגשו וריגשו.

תודה
אבי גרוסמן
 

דף הבית > אורדיה, רומניה > תייר מזדמן: מסע מורשת לרומניה

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©