דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > סלוניקי, יוון > מאמרים - יאנינה > בית הכנסת "קהל קדוש ישן" ביאנינה
בית הכנסת "קהל קדוש ישן" ביאנינה

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

מבוא
במאות ה- 16 וה-17 היתה ביאנינה קהילה יהודית גדולה למדי, התושבים הוותיקים והחדשים התפללו יחד בבית הכנסת "קהל קדוש ישן" שהיה בתוך חומות העיר. אנשי הקהילה דיברו יוונית והתפילה התקיימה בנוסח רומניה.

עד מחצית המאה ה- 16 לא חל פירוד בקהילה, בעיקר משום שהחכמים המקומיים התנגדו לו, אולם עם התפתחות שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר, החליטו התושבים הספרדיים לבנות לעצמם בית כנסת מחוץ לחומות והוא נקרא "קהל קדוש חדש". למרות ששני הקהלים השתמשו בסידור תפילה דומה, נשמרה חלוקה זו במהלך הדורות.

בית הכנסת "קהל קדוש ישן" נבנה מחדש ב- 1826 לאחר ששריפה פרצה בבית הכנסת. בית הכנסת המחודש נבנה על מקום בית הכנסת הישן ובדוגמתו. ב- 1841 חודש גם בית הכנסת "קהל קדוש חדש" שניזוק אף הוא בשריפה על יסודות קודמו, אולם הוא אינו קיים בימינו.

לכל אחד מבתי כנסת אלו היה צמוד בית כנסת קטן יותר ששימש את המתפללים ביום יום, ב"קהל קדוש ישן" נקרא בית הכנסת הקטן "מניין אברהם", וב"קהל קדוש חדש" נקרא "מניין חדש". ב- 1914 התגוררו בעיר כ- 30 משפחות ממוצא סיציליאני והם התפללו בבית כנסת משלהם, בנוסח אפוליה, בית כנסת זה אף הוא לא שרד עד היום.

בזמן מלחמת העולם השנייה חפרו פרנסי הקהילה מחילה בבית הכנסת "קהל קדוש ישן" וטמנו בה את תשמישי הקדושה וחפצי פולחן חשובים. בית כנסת "קהל קדוש חדש" שימש בזמן המלחמה כאורווה וניזוק קשה, כיום אינו עומד יותר על תלו. במקומו נבנה בניין מגורים לאנשי הקהילה בסיוע הג'וינט.

בית הכנסת "קהל קדוש ישן" ניצל בזכות הפיכתו לספריה העירונית בעקבות יוזמה של ראש העיר. בסוף המלחמה הוא הוחזר לידי הקהילה ושופץ בכספי תורמים מקומיים והג'וינט. כיום משמש בית הכנסת את חברי הקהילה 10 פעמים בשנה, הוא נפתח בחגים ובמועדים חשובים, אך לא על בסיס יומיומי.

באירועים אלו אין הפרדה בין נשים וגברים. עזרת הנשים המוגבהת כמרפסת בצידו הצפוני של האולם יצאה מכלל שימוש, מאחר והיא זקוקה לשיפוצים מאסיביים, כך שההפרדה נשמרת במסגרת החלל המרכזי ע"י מקומות ישיבה נפרדים, אך ללא הפרדה פיזית ממשית. הגברים יושבים במעבר המרכזי, בעוד הנשים יושבות מאחורה בספסלים השניים והשלישיים.

מטרות העבודה ושאלות המחקר
בתור מטרה ראשונה ניסינו ליצור שרטוט ארכיטקטוני של בית הכנסת. ידענו כי בחצר בית הכנסת היו מקווה ובית כנסת קטן יותר, אך בחומר המחקרי לא מצאנו תיעוד למיקומם או למראם. בנוסף רצינו לתעד את הפרטים הקטנים של בית הכנסת, פריטים הנותנים לו את המראה המלוטש ויוצרים את האווירה השורה במקום.

לבסוף, מאחר והיום קהילת יאנינה אינה קהילה גדולה כמו זו שהתקיימה במקום לפני מלחמת העולם השנייה, קיווינו להצליח ולהחיות את בית הכנסת על החיים שהיו בו ומסביבו בכדי לתפוס את הפער בין אז והיום.

תהליך העבודה בשטח
בתחילה ערכנו מדידות למבנה בכללותו ויצרנו שרטוט של המבנה, החצר והריסותיה, והחומה המקיפה את המבנה ביחס אל הרחוב.

לאחר סיום השרטוט השוונו את צורת ההריסות עם עדויות שנגבו מאנשי הקהילה המבוגרים לגבי מיקום "מניין אברהם" והמקווה. בנוסף, בעת המדידות נמצא הפתח המקורי שדרכו נכנסו לבית הכנסת, והיום הוא סגור ומשמש כחלק מחדרון קטן שהוא מחסן בית הכנסת (בתמונה משמאל: הפתח המקורי, ממזרח).

 

חתכי אורך ורוחב

בהמשך תעדנו את פרטי בית הכנסת דוגמת שער הכניסה והחזית, הבימה,החלונות, ספסלי הישיבה והעמודים. בנוסף לזה תועדו מעט חפצי יודאיקה שהיו בבית הכנסת כגון לוחות הזיכרון שנתרמו לפני כל שמחה או בעקבות מאורע עצוב לבית הכנסת בידי אנשי הקהילה.

יצרנו 'כרטיסי ספר' לספרים שנמצאו בארונות בית הכנסת, תיעוד דף הפתיחה שלהם וכן צילומים של הספר ושל כיתוב או ציור מיוחדים שנמצאו בו, וזאת בכדי לנסות ולהתחקות אחר עולמם הרוחני של בני הקהילה.


ממצאים ומסקנות

דו קוטביות –
הדגם הדו קוטבי הינו אחד הדגמים שהתפתחו מתוך הצורך הדתי של הדגשת קיר המזרח, בו קבוע ההיכל מחד, והבימה השולטת באופן מעשי וענייני במהלך הטקס או התפילה מאידך. ארון הקודש מסמל באופן מטפורי את הפנייה לירושלים, ודרכה פניית הקהל אל האל וקבלת עול מלכות שמים, ואילו הבמה מייצגת את ההתרכזות בתוך הקהל, ורמז כי התורה נתקבלה בתוכנו. השאיפה היא למיזוג שני קטבים אלו - איחוד בין העולם השמימי לעולם הזה, בין קדושת האל והקהל.

ברוב בתי הכנסת של התקופה ההלניסטית-ביזאנטית נראית אוריינטאציה לכיוון ירושלים באחת משתי צורות:

א. כניסה בקיר המזרחי דרומי הפונה ירושליימה, כך שהמתפללים יכלו להפנות את לבם אל עבר ירושלים דרך דלתות פתוחות, וזאת ע"פ הדוגמא של דניאל הנביא שכך עשה כבר בבבל.

ב. גומחה (אפסיס) בתוך הקיר הפונה לירושלים, כשקיר זה הוא סתום והכניסה הועברה לקיר המערבי שממולו. עם הזמן, תפקיד האפסיס השתנה ותפקידו היה להכיל את ספרי התורה, שמצאו לעצמם מקום קבוע רק לאחר המאה החמישית. חצי העיגול בא להביע את מרכז ההתעניינות הבלעדי של אולם התפילה.

מציאותם של שני מרכזים בבית הכנסת - הארון והבימה - הכריחו את הקהל לתנועות והפניות מסוימות בזמן התפילה, אשר הרגילו את הקהל להאזין ולהתמקד בשתי נקודות, ועשו את התפילה לדו שיח דרמתי ומתמיד בין החזן או הקורא והעדה כולה.

שני הקטבים בבית הכנסת – הארון מימין והבימה משמאל

טיפוס זה החל להתפתח בספרד, בעיקר בבתי כנסת קטנים, בהם לא היה חלל גדול. ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך" שחי במאה ה-16, כתב בספרו "כסף משנה" שהבימה לא חייבת להיות במרכזו של בית הכנסת כנהוג עד אז, אלא במקום הפנוי שבו. כנראה שבזמנו חלו תהליכי שינוי במראהו הפנימי של בית הכנסת מתוך רצון לניצול מקסימאלי של חלל נתון. כך נדחקה בימת בית הכנסת אל קירו המערבי.

טיפוס זה הפך שכיח עם גירוש ספרד במאה ה- 15, כנראה בגלל הנטייה של האוכלוסייה היהודית הנודדת להתחלק לקהילות קטנות בהן ישנה יכולת ביטוי לנוסח או סגנון תרבותי מסוים. כך נהייה שבתי הכנסת שנוסדו היו קטנים בגודלם.

במאה ה- 16 הועדפה באיטליה הנוסחה המיוחדת של מבנה הדו קוטביות על כל העדות, שנחשבה לאחד מהשיאים החשובים באדריכלות בית הכנסת. בהיותה פתרון מוצלח להשגת שווי משקל ארכיטקטוני בין שני המרכזים של חלל בית הכנסת אגב שמירה על אחדותו של מבנה האולם. טיפוס זה המשיך להתפתח במשך המאות ה- 17 וה- 18, עד שהגיע לשכלולו המקסימאלי.

בדגם הדו קוטבי יהיה ההיכל, ובו ספרי הקודש, קבוע בקיר המזרחי, ואילו הבימה נקבעת על הקיר המערבי ממש. הבימה וההיכל הם שני אלמנטים ארכיטקטוניים, הם כבר אינם רהיטים, אלא אלמנטים המתקשרים עם האדריכלות הכללית, הם הופכים להיות לשני חללי משנה הקשורים קשר אורגני לחלל הראשי של אולם בית הכנסת. דו קוטביות מושלמת זאת מתפתחת לפי קוים אומנותיים מובהקים רק באיטליה ובסביבתה הבלתי אמצעית המושפעת ממנה בכמה ערים שבחוף האדריאתי, ביאנינה שביוון ובדרום צרפת.

הקשר בין עיצוב בתי הכנסת והמוזיקה: ראוי להפנות תשומת לב מיוחדת למשמעותם הליטורגית של העיצוב הדו קוטבי ושל יתר פרטי העיצוב. הדו קוטביות יוצרת מצב שבו המתפללים כולם רואים את החזן והחזן רואה את המתפללים כולם. נוצרת הרמוניה מאוזנת המסדירה את כלל היחסים שבין ארון הקודש הבימה והמתפלל. לראשונה נוצרה מערכת חללית מחושבת המביאה בחשבון את תפקידי השמיעה והראיה של טקס התפילה מתוך רצון לשוות לו משמעות חוויה חזותית ושמיעתית.

בבתי הכנסת הדו קוטביים הקיימים עד עצם היום הזה הבימה כלואה במעין גומחה קטנה השקועה בקיר המערבי. מאחורי בימת החזן למעלה היה קירוי של חצי כיפה, ששימש כקונכיית תהודה שהחזירה את הקולות למרכז אולם התפילה.

התכנון הדו קוטבי של בית הכנסת יצר סיטואציה אדריכלית שאפשרה להשתמש במרחב שבין הבימה לארון הקודש לצורכי טקסים והופעות שונות דרמתיות ומוזיקאליות כגון הוצאת ספר התורה והקפות שמחת תורה.

השוואת החלל הדו קוטבי לחלל המקובל בבתי הכנסת הספרדים והאשכנזיים
ספרדים: בחלל התפילה הספרדי התבסס הנוהג של ה"מגדל"- כלומר, תיבה באמצע המבנה או בצדו המערבי, אך לעולם לא צמוד לקיר המערבי. ספרי הקודש הושמו בארון שהוגדר כיחידה ריהוטית אך לא כיחידה ארכיטקטונית מיוחדת.

עיני המתפללים הופנו כלפי החזן שהיה גם מנצח על מקהלת המתפללים. רוב מקומות הישיבה סודרו לאורכו של הבניין ליד הקיר הדרומי והצפוני כך שהמתפללים יכלו להסתכל בתנועות שפתיו של החזן ולקבל ממנו בצורה זו את האות מתי לפתוח בשירה מקהלתית ומענה. מספר מקומות ישיבה נשארו תמיד בצדו המערבי של המבנה, והמתפללים שישבו במקומות אלו לא יכלו בדרך כלל להסתייע לשם פתיחת שירתם אלא על שמיעת קולו של החזן.

אשכנזים: בבתי הכנסת האשכנזים בטל בהדרגה נוהג הבימה או התיבה כמקום מורם לחזן. החזן (המכונה גם "שליח הציבור" או הש"ץ), נהג "לרדת לפני התיבה" – כלומר, להתפלל לפני תיבת הספרים הלא הוא ארון הקודש, כשפניו אל הארון. מקום זה הפך למרכז של קדושה ייחודי וסגולי לבית הכנסת.

כתוצאה מכך אבדה לחלוטין תחושת המענה בזמרה של בית הכנסת האשכנזי, כי הקהל לא היה יכול לראות את פניו של החזן המתפלל, ברוב המקרים אף לא שמע את קולו כי אם רק את הד קולו שהוחזר לחלל מהקיר המזרחי. כל אפשרות של מקהלה מסודרת אבדה, והדו-חלוקיות הטיפוסית לרוב נגינות תפילות ישראל המסורתיות נעלמה.

במקומה התפתחה חזנות המבוססת על הופעת סולו של החזן שסלסל לפי השראתו האישית. התפילה האשכנזית הטיפוסית שהתפתחה היא שכל מתפלל שר לעצמו בלי ניצוח ובלי קצב קבוצתי. תפקידה של הבימה שהועברה קדימה – התקרבה לארון אך נשארה בדרך כלל באזור מרכז בית הכנסת - הוגבל לקריאת התורה ולתפילות בודדות אחדות.


צורת הישיבה בבית הכנסת
הספסלים מסודרים בבית הכנסת בצדדיו של המעבר המרכזי הנוצר בין הבימה ובין ההיכל, בכיוון מזרח-מערב בלבד. הדבר נוח גם מבחינה ליטורגית כי בשעת אמירת תפילת העמידה קל לו למתפלל לצעוד פסיעות אחורנית כנהוג בשעת התפילה, בניגוד לבתי הכנסת שבהם סידור מקומות ישיבה כמו בתיאטרון או באולם הרצאות בלי שימת לב לצרכים הלכתיים. בבתי כנסת אלו קשה יותר למתפלל לצעוד אחורה.

צורת הישיבה על הספסל היא פנים לפנים וגב לגב כך שנוצרות יחידות ישיבה קטנות ואינטימיות היוצרות קשר בין אישי, אם זה בין בני אותה המשפחה, או בין מכרים וחברים, דרך קשר העין, או דרך הקרבה הפיזית של גב לגב היוצרת תחושה של הישענות משותפת.

   

יתרון נוסף בצורת ישיבה זו הוא שלא נקבע מקום מיוחד לבעלי הסטאטוס הגבוה בקהילה, כיוון שאין הבדל בין המקומות - הם ממוקמים על אותו מישור, מכל מקום רואים את שני הקטבים, וכן שומעים את החזן. מלבד המקומות של השורה הראשונה ממש, שיושבים על המעבר עצמו ויש להם יתרון יחסי בזמן של שמחה או אירוע מיוחד כגון הוצאת ספר התורה, משום שהדבר מאפשר קירבה פיזית למוקד ההתרחשות.

מאחר ואורך שורה זו הוא כמעט כרוחב בית הכנסת יש בה מקום לאנשים רבים. אולי בעבר ישבו בה נכבדי הקהילה, ותפסו את כולה; כיום אין זה משנה מפאת גודלה הקטן של הקהילה. כששאלנו את חזן בית הכנסת הנוכחי על זיכרונות ילדותו מבית הכנסת הוא ציין כי לא זכור לו שהיו מקומות קבועים, וכי חוץ ממספר אנשים מסוים שאהבו מקום זה או אחר לא היו מקומות קבועים.

אכן, צורת ישיבה שכזו מייצרת לדעתנו את מירב והשוויון בין אנשי הקהילה, שחוברת לצורת המבנה הכללית. בהתייחס למבנה המדגיש את חשיבות שני המרכזים ומדגיש בזה את חשיבות האל והתורה, עומדים מולם כל בני הקהילה כשווים.

בנוסף, זיהינו במבנה מוטיב המדמה יער. קצב העמודים עם הכותרות ב'צמרתם' משווים תחושה של שיטוט וחיפוש. תחושה פיזית זו מלווה כל מתפלל בשיח עם אלוקיו.


הכיפה והמזוזה- סממנים נסתרים
שני אלמנטים בבית הכנסת מושכים את העין של המתבונן הזהיר ומייצרים אסוציאציה דומה, למרות שאין קשר ישיר ביניהם. אלו הם כיפת בית הכנסת והמזוזה.

כאשר עומדים באמצע המעבר המרכזי של בית הכנסת אי אפשר שלא להבחין בכיפה הגדולה המתנשאת מעל. כיפה זו, היוצרת מפגש של צירים מרכזיים בתוך בית הכנסת, אינה נראית מחוצה לו. גג בית הכנסת הינו גג רעפים טיפוסי, דומה לשאר גגות הרעפים של העיר, אם כי גדול מהם.

המזוזה, גם היא מאסיבית ומקובעת על הדלתות - על המשקופים הפנימיים שלהם - כך שהניגש אל דלתות בית הכנסת מבחוץ אינו מזהה עליהן סימנים מיוחדים. רק מי שנמצא בתוך המבנה רואה אותן.

יכול להיות שניסיון הצנעה זה קשור למתח הבין-עדתי ששרר בעיר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19 סביב ההתעוררות הלאומית היוונית והמרד היווני בעות'מאניים. היהודים הואשמו לא פעם בבגידה לטובת הטורקים, דבר שגרם להתלקחות היצרים ואף להרג. לכן היהודים הרגישו מוגנים יותר כשלא הבליטו סממנים ייחודיים (למרות שהדבר מקשה על ההסבר להימצאותו של מגן דוד בשער הכניסה לבית הכנסת - אולי שימש מגן הדוד כסמל לא רק לחברי הקהילה היהודיים).


ספרי בית הכנסת
הרעיון שעמד מאחורי יצירת כרטיסי הספר היה לנסות ולהחיות דרך הספרים את הווי בית הכנסת ואת החיים שהתקיימו בו. לכל בית כנסת ישנה דינאמיקה המיוחדת לו, אולם מאחר ובית הכנסת זה לא נמצא בשימוש זמן רב, ניסינו להבין את הדינאמיקה הזו דרך הספרים שהיו פזורים בבית הכנסת, ספרים שיכולים להצביע על העדפות ומגמות לימודיות ועוד.

מצאנו סידורים ומחזורים רבים, אך גם ספרים מכל קשת ספרי הדת, מתנ"כים, משניות וספרי הלכה ועד ספרי קבלה וחסידות. בדקנו גם אילו כתובות אישיות הוסיף כל בעל ספר לספרו. בהרבה מהספרים מצאנו מזמורים, קטעים כתובים, רשימות תאריכים חשובים, תפילות קדיש עם אזכור לשמות המתים ואפילו ציורים. כמו כן בכמה מהספרים מצאנו רישומים של מכירתם וקנייתם, המעידים על חיות הקהילה והקשרים שבה בין חבריה.

בנוסף לכך, ניסינו לחפש נוסח מיוחד שהיה כתוב עליו נוסח יאנינה או נוסח רומניוטי בכדי שנוכל להשוות אותו לנוסח הקאנוני הקיים היום בארץ – הנוסח הספרדי. לא מצאנו כאלו ספרים, אולי משום ששונות הנוסח מתבטאת בעיקר בלחנים השונים, ולא בטקסטים שונים, או כיוון שלא הספקנו לעבור על ספרים רבים. כמו כן ספרים ישנים רבים נגנזו, כך שקשה לענות על שאלה זו. לעומת זאת ניתן להבחין כי רבים מהספרים נדפסו בדפוס ליוורנו או בדפוס וינה מה שיכול להעיד על מסחר עם מקומות אלו, או על השפעות תרבותיות או רעיוניות של אותם המקומות על הקהילה.

פריטים נוספים שתועדו בשרטוטים ידניים

סיכום
חוויית תיעוד בית כנסת שאינו בשימוש כיום בתפקידו המקורי - בית תפילה, מקום מפגש ואינטראקציה חברתית, מרכז עבודה דתי אך גם סוציאלי של הקהילה היהודית, וכן שהייה בקהילה יהודית בעלת עבר מפואר ומסורת ייחודית שכיום הולכת ונעלמת, היא חוויה מורכבת. עבודת התיעוד בתוך בית הכנסת נעה בין ריגוש וסקרנות מחד לבין תסכול מאידך. מאחר ובית הכנסת הינו מעין מוזיאון ניתן ללמוד ממנו רבות, אך חסרים האנשים בכדי שיספרו עליו את האנקדוטות הפיקנטיות, וייצקו מרקם חיים אל בין הכתלים והחצר.

אתה ניגש אל חפצי אנשים, אנשים שכיום אינם - אין דרך לבקש מהם רשות לחשוף את מחשבותיהם או את סודותיהם המסתתרים בין הדפים, אין דרך לנהל איתם שיחה על מה שמצאת, חוץ מבדמיונך. אתה מהלך על החבל הדק שבין פולשניות לחקירה אקדמית, אובייקטיבית כביכול.

התחושה היא שדרך החפצים אפשר ללמוד ולהכיר את האנשים שהיו בעלי החפצים. בית הכנסת מתמלא ברוח החיים ובאינטראקציה של הצוות, שבודק ומודד, מעלה השערות, מתרגש מממצאים, ומתחבט בכל מיני שאלות על חיי הקהילה בעבר.

מימין למעלה: שמו של ראובן מלטי בלוחות ההנצחה של בית הכנסת.
באמצע ולמטה – סידורו של ראובן מלטי עם תוספות בכתב ידו.
משמאל: דף עד שמילא חתנו של ראובן מתוך אתר יד ושם.

 כתבה וציירה: אפרת שטרן

דף הבית > סלוניקי, יוון > מאמרים - יאנינה > בית הכנסת "קהל קדוש ישן" ביאנינה

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©