דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > דברצן, הונגריה > מאמרים - דברצן > הקהילה היהודית בדברצן במלחמת העולם השנייה
הקהילה היהודית בדברצן במלחמת העולם השנייה

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

הקהילה היהודית שראשיתה בדברצן מעדת אנשים שהגיעה ב- 1848, הגיעה בשנת 1944 לכרבבה. גידול מהיר זה של הקהילה מעיד על שגשוג בלתי רגיל שלה, בחומר וברוח. יהודי דברצן המשיכו לדבוק בעירם, ולהתייחס אליה כאל עיר מולדתם.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. גלי שנאה שטפו את דברצן והמצב בעיר היה עגום. סוחרים רבים איבדו את עבודתם ורבו מקרי הפגיעה ביהודים. יהודי דברצן החלו להרגיש את הסכנה הקרבה אך לא הבינו את גודלה וחיי החברה והקהילה המשיכו להתנהל כרגיל עד כמה שניתן.

גל אנטישמיות חדש הציף את דברצן בנובמבר 1937, ורק במרץ 1938 כאשר וינה נכבשה על ידי הנאצים הבינה הקהילה היהודית בהונגריה את חומרת מצבה.

שנה זו היתה גורלית ליהודי הונגריה, שמצבם החל להידרדר בשל המאורעות. עתה, קיפוח זכויותיהם שהחל בשנת 1919 נעשה חוקי. האנטישמיות הלכה והחריפה, וכתוצאה מכך הסתגרה הקהילה היהודית. 5 שנים לאחר מכן, בתחילת 1944, כבר היה ברור שגרמניה לא תוכל לנצח את בריטניה הגדולה, את ארצות הברית ובעיקר את ברית המועצות.

החזית המזרחית הייתה בתנועה נמרצת מערבה. צבאות הרייך השלישי לא יכלו לבלום את התקדמות הצבא הסובייטי. הצבא הגרמני נכנס להונגריה במרץ 1944, על מנת לעזור להונגריה, שהיתה בת בריתה, להדוף את המתקפה של הסובייטים ממזרח. הונגריה קיבלה את הצבא הגרמני בשמחה גדולה ובתקווה שיציל אותם מציפורני הסובייטים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה, כבר היו להם תוכניות מפורטות לחיסול מהיר של יהודי הונגריה. לביצוע המשימה ביעילות ומהירות, מינתה מפקדת הגסטאפו את אדולף אייכמן בעל הניסיון העשיר בחיסול יהודים. יהודי הונגריה מנו אז קרוב לחצי מילון נפשות.

בחודש אפריל 1944 פורסמה הודעה בדבר הקמת גטו בדברצן וריכוז היהודים בתוכו. תחום הגטו נקבע בחלק המערבי של העיר והוא הורכב משני גושי בתים שלא היו מחוברים ביניהם. הרחובות הראשיים של הקהילה הפכו לגטו, אליו הוכנסו היהודים במרץ 1944. מרכז הגטו היה בחצר הרב.

 
 מיפוי עירוני 1944: ריכוז הקהילה בגטאות.
מסומנים בשחור - הגטו הקטן והגדול

גבולות "הגטו הגדול" השתרעו לאורך רחוב האטוון, הבתים בעלי המספרים הזוגיים, נמשך עד רחוב ספשגי והגבול הדרומי היה רחוב סצ'ני. גבולות "הגטו הקטן"-בתים זוגיים של רחוב האטווני עד רחוב צ'אפ. לאחר המלחמה אלו הם עיקר הרחובות בהם נשאר ריכוז של יהודים.

הקהילה שנבנתה לתפארת בעמל של ארבעה דורות הייתה לתוהו תוך שבועות אחדים. כל יהודי היה צריך לענוד טלאי צהוב עליו מגן דוד. הגברים והצעירים נלקחו למחנות עבודה וכפייה חלק בגבולות העיר וחלק באוקראינה ובארצות אחרות. מהגטו הועברו היהודים בהליכה של 3 ק"מ אל בית חרושת ללבנים, שם רוכזו בגגוני ייבוש, בכל גגון רוכזו אנשים למשלוח ברכבת אחת. רכבת גירוש אחת כוונה לאושוויץ ושתיים כוונו לאוסטריה.

ניצולים מספרים בלב כואב בריאיונות: "ריכזו את היהודים בבית חרושת ללבנים..", "במהלך המלחמה היו חנויות שלא נתנו ליהודים להיכנס אליהם....", "הרוסים היו שיכורים והיו יורים בגטו לכל עבר. היו מנצלים את העשירים היהודים ולוקחים שוחד...", "הצעירים נלקחו לעבוד ולהכין חלקים לטנקים, ולבסוף נרצחו ע"י ה-ss.."

מהממצאים שהועלו בספרים ומהראיונות עלתה תהייה למה לא הובילו את מחצית יהודי העיר אל משרפות אושוויץ, כפי שתוכנן. התשובה לכך התגלתה באחד מכתביו של אלימלך ברק, במהלך כתיבת הדו"ח:

בהונגריה פעל וועד ה"עזרה והצלה" הציוני ובראשה עמד עיתונאי בלתי מוכר עדיין, מטרנסילבניה בשם רודולף קסטנר. הגרמנים יצרו מייד עם בואם קשר עם ההנהגה היהודית, כלומר עם הוועד הזה. אייכמן היה אידאליסט נאצי מושבע וביצוע המשימה שהוטלה עליו היה עבורו מטרה מקודשת. הוא ראה בוועד ההצלה מכשיר יעיל, לביצוע מהיר של השמדת יהודי הונגריה. מחנה אושוויץ-בירקנאו, כבר עבר את שלבי ההרצה והוכר ככלי יעיל ביותר לביצוע המשימה. כבר בפגישה הראשונה של קסטנר עם אייכמן, הוא הציע לגרמנים שוחד, תמורת הצלת יהודים מההשמדה.

דווקא המפקד העליון של הגסטאפו, הימלר, הבין היטב כי המלחמה הוכרעה ופנה לחפש אפיקי הידברות עם מעצמות המערב. הוא ראה ביהודים שליחים נוחים למטרה זו והחליט למנוע את השמדתם כדי שיהיה בידיו קלף מיקוח, בבוא העת. היהודים האחרונים שנשארו לו באירופה למטרה זאת, היו יהודי הונגריה.

הימלר ידע, שפנייה ישירה שלו אל אייכמן הנאצי הפנאטי תיחשב כבגידה ב"משימה הקדושה" של "הפתרון הסופי", לכן פנה אל ראש עירית ווינה בלשקה, גנרל אס. אס. לשעבר, באמצעות קלטנברונר, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך השלישי, שיבקש הוא מאייכמן להציל את עיריית ווינה מקריסה טוטאלית, בגלל מחסור חמור בעובדים ושייתן לו כמה אלפי יהודים כעובדי כפייה.

בלשקה פנה במכתב נרגש אל אייכמן בבודפשט, בדרישה להעביר לווינה 30,000 יהודים, הימלר המליץ לאייכמן להיענות לבקשתו של ראש העיר. בנוסף, צירף הימלר שני קצינים מהמשרד לביטחון הרייך השלישי, את קרומיי ואת ויסליצני, אל המטה של אייכמן, שתפקידם היה לסחוט מקסימום כסף מהיהודים.

הימלר כאמור רצה את היהודים כבני ערובה שלו, אבל אנשיו בבודפשט לא גילו זאת לקסטנר והוא "קנה" 30,000 יהודים שיועברו לשטרסהוף, הקרובה לווינה ולא יושמדו - ב-100$ לגולגולת. אייכמן ידע על העיסקה אבל הוא רימה את קסטנר וסיפק לו רק 15,000 יהודים.

הגרמנים קבעו מאיזה ערים ייצאו המשלוחים לשטרסהוף ועיקר הניצולים באו מדברצן ומסיגט (עיר בדרומה של הונגריה). בדרך זאת ניצלו 6,641 יהודים מדברצן. קסטנר והנזי ברנדט, חברה בוועדת "עזרה והצלה", הכינו את רשימת האנשים שנשלחו לשטרסהוף ובכך – טוענים רבים - גזרו למות את דינם של האנשים האחרים שהופנו לאושוויץ.

בספטמבר 1944, לרגל ניצחונות הרוסים ונסיגת הכוחות הפשיסטיים, הפך ערפה של דברצן לחזית. רבו התקפות האוויר שגרמו לשיבושים באספקת הגז, המים והחשמל בעיר. בהלה אחזה את תושבי העיר כאשר כפרים ועיירות החלו ליפול לידי הרוסים והחלו לברוח מן העיר.

הגרמנים שהיו אחראים לביצוע גירוש היהודים ידעו שאין בכוחם להגן על דברצן והחלו בפעולות הרס ומעשי ברבריות. לבסוף נכנעה העיר בפני הצבא האוקראיני. עם כיבוש הצבא הרוסי שוחררו פלוגות עבודה יהודיות שהיו בתחום החזית או שהסתתרו בעורף. הצעירים ששוחררו החלו להגיע לדברצן, שם החל להתארגן לראשונה השלטון הממלכתי, שנתערער עקב המסעות הצבאיים והכיבוש.

ב-20 באוקטובר שוחררה העיר דברצן מידי הנאצים ויחד איתה גם היהודים המעטים שנשארו לפליטה עקב עברם הצבאי. זולטן ויז'ולי מתאר את רגעי השחרור: "חיי כיהודי, כמעט היחיד בעיר...עברו במתיחות מתמדת. באוקטובר הגיע החזית עד דברצן. בגלל ההפצצות הכבדות התחבאתי במרתף בית המגורים. ב-20 באוקטובר בא אלי ילד, מוכר עיתונים נאציים ובהתרגשות רבה הודיע לי שחיילים רוסים עומדים לפני השער ורצונם לדבר עם יהודי. כך נתברר שהילד היה יהודי שהתחזה לנאצי" . כך שוחררה העיר והניצולים החלו לחזור אליה.

דף הבית > דברצן, הונגריה > מאמרים - דברצן > הקהילה היהודית בדברצן במלחמת העולם השנייה

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©