דף הבית English צור קשר תרומות טופס הרשמה ידיעון צוות אודות הפרוייקט
דף הבית > דברצן, הונגריה > מאמרים - דברצן > נספח: בתי הכנסת - היבטים מרחביים וטכנולוגיים
נספח: בתי הכנסת - היבטים מרחביים וטכנולוגיים

להורדת המאמר כקובץ PDF לחצו כאן

הקדמה והיבט אדריכלי:
ישנו מגוון רחב ביותר של בתי כנסת. הם נמצאים בכל העולם, בנויים בסגנונות בנייה מקומיים או בין לאומיים שונים, ומעוטרים בחומרים ובצורות רבים מספור. מגוון החללים בהם ניתן לקיים בית כנסת גדול ביותר, ואין כמעט איסור הלכתי החל על האופי האדריכלי של מקום כזה.

היהודים, שחיו – ועדיין חיים – בכל העולם כמעט, שאבו את צורת הבנייה של מבני הדת שלהם ממסורות הבנייה המקומיות ומאילוצי התנאים הפיזיים של המקום בו חיו. גם מעמדם הלא יציב של יהודים באזורים השונים השפיע רבות על אופן בניית בתי הכנסת ומנע את קיומה של מסורת בנייה מובהקת.

עם זאת, ניתן למצוא מכנים משותפים מובהקים בין בתי כנסת בעולם – מכנים הנובעים מאופי התפילה היהודית ובעיקר מהיסוד הקהילתי המאפיין תפילה כזו .

בשל האופי האינטימי של התפילה היהודית, ובשל הצורך המתמיד של תפילה כזו בהשתתפותו של היחיד, בתי כנסת היו תמיד מבנים קטנים יחסית. גם אם הקהילה אותה שרתו הייתה גדולה, בתי הכנסת שנבנו היו תמיד מתאימים בדיוק לכמות האנשים ותו לא.

המאפיין החללי העיקרי של בתי כנסת באשר הם נובע, שוב, מצורת התפילה היהודית: המבנה הפנימי של בית הכנסת נגזר מהיחסים החלליים בין שני מוקדי הפולחן – הבימה וארון הקודש וכן מהאופן בו הם מתייחסים לקהל המתפללים. בית הכנסת נותר עד היום מקום של כינוס חברתי קודם להיותו מקום תפילה וכך נמנעת ההכרעה על סדר החשיבות של המוקדים בתוכו. מציאת שיווי המשקל בין שלושת הגורמים המשתתפים בעיצוב הווייתו של פנים בית הכנסת קרי: הבימה, ארון הקודש ומערך הישיבה, היא בעיה אדריכלית מטרידה ונתונה לפרשנויות רבות.

ללא קשר לזמן ולתקופה, ברוב אזורי אירופה נטתה הכף לטובת הבימה באופן מובהק. היא הודגשה בדרכים שונות התלויות בזמן ובמקום וסידור הישיבה בהיכל אורגן כך, שהציר הנמתח בין הבימה ובין ארון הקודש יודגש תמיד או ע"י ארגון המושבים בצורת ח' המפנה לחלוטין את הציר, או ע"י הגבהת שני המוקדים מעל המושבים .

פיתרון רלוונטי נוסף לבעיה הנידונה נולד בעת תקופת ההשכלה: לפי דרך זו הועמדו הבימה והארון על מפלס מוגבה יחד ופנו שניהם אל הקהל, בדומה לנעשה בכנסיות. בתי כנסת רפורמים רבים נבנו באופן זה, כולל בית הכנסת הרפורמי בדברצן.

על מיקום והיבטים חוקיים וכלכליים :
תנועת ההשכלה של המאה ה – 19 אפשרה ליהודים לקיים את פולחנם באין מפריע ושמה קץ לכל ההגבלות שהיו קיימות קודם לכן על זכותם של היהודים להקים בתי כנסת בכל מקום בו גרו. גם ההגבלות על מיקום בית הכנסת הוסרו כמעט לחלוטין והחל מהמחצית השנייה של המאה הם החלו להיבנות בכיכרות, רחובות ושדרות ראשיים בכל הערים הגדולות והבירות באירופה. גם בעניינים פנים – קהילתיים קיבלו היהודים חופש לנהוג כראות עיניהם ולנהל משפט בעל צביון יהודי בתוך הקהילות.

חופש העיסוק והשגשוג הכלכלי של יהודי התקופה הביא לבניית בתי כנסת גדולים יותר ויותר ולתהליך חילון גובר של אורח החיים היהודי. תופעה זו גרמה לדאגה מפני התבוללות אצל יהודים רבים, שטענו שההתבוללות התרבותית מוצאת את ביטויה בדמיון שבין בתי הכנסת שנבנו אז לכנסיות בנות אותה העת. עם זאת, דווקא הפחד מהתבוללות הוא שהביא קהילות רבות לבנות בתי כנסת הדומים כל כך לכנסיות: רפורמים רבים טענו שצעירים יהודים ימירו את דתם דווקא אם הם יחושו שיהדותם מעכבת את יכולתם להשתלב חברתית. על כן יש לתת להם מבנה שבו יוכלו להתגאות ולהרגיש כשווים על אף דתם השונה. במילית אחרות, קהילות רפורמיות ראו בבתי הכנסת שלהם אמצעי להודות על השוויון החדש שניתן להם.

מיקום בית הכנסת בעיר נבע תמיד מהמעמד החוקי שהיה ליהודים באותו אזור.

עד אותה העת, הוגבל מושב היהודים ברוב חלקי אירופה למקומות הגרועים ביותר בערים, שם הם חיו בתנאים קשים וסבלו מהזנחה של הרשויות – מחיר כבד בשביל חופש הדת המועט לו זכו.


למרות שרוב הקהילות באירופה של התקופה עדיין חיו בעוני מחפיר, ניתן לזהות תהליך עיור גובר והולך בקרב יהודי המאה ה - 19.

נקודה מעניינת בהיבט זה נעוצה בהיתר שניתן ליהודים "להציג" את חזית בית הכנסת לרחוב, כפי שניתן לראות גם בבית הכנסת האורתודוקסי: כניסה למבנה ישירות מהרחוב באה במקום כניסה דרך חצר, שהייתה נהוגה קודם לכן. כך נפסק מפגש בלתי אמצעי בין חברי הקהילה שהיה כורך המציאות קודם לכן ותהליך החילון התחזק.

למרות גל הנאורות ששטף את אירופה, כמה מסורות שנשתמרו עוד מימי הביניים לקחו חלק בקביעת מיקום בתי כנסת בערים גדולות: התחום המותר להתיישבות יהודים באותה העת הוגבל ע"י השליט המקומי – לרוב ככל העולה על רוחו. עם זאת, שליטים שחפצו בתרומה היהודית המסורתית לכלכלה, הקצו להם לרוב אזורי מחייה הצמודים לאזורי המסחר. מסורת זו נשתמרה בחלקה בעת החדשה וכך נתאפשר ליהודים לרכוש קרקע לבניית בית כנסת ממש במרכז ערים – ערים שהכניסה אליהן נאסרה על יהודים עד לאחרונה.

היבט מעניין נוסף של האמנציפציה נעוץ בחופש העיסוק שניתן ליהודים, ואשר אפשר להם לעסוק כעת גם באדריכלות. רבים מהאדריכלים היהודים פנו לתכנון בתי כנסת, אם כי חלקם של האדריכלים הנוצרים בתכנון ובביצוע סוג זה של מבנה עדיין היה רב יותר אז (לקראת המאה ה – 20 הוטתה הכף לטובת האדריכלים היהודים).

על כל פנים, גופי הקהילה שעסקו בבניית בית כנסת חדש יכלו כעת להעסיק מפקח יהודי מטעמם ולהגשים את השאיפות הייצוגיות של הקהילה במלואן. גם לחוסר הרגישות של האדריכל הנוצרי לכל הניואנסים הקטנים של הזהות היהודית – מקומית היה משקל בעיצוב אופן הייצוג של הקהילה המקומית. אדריכלים נוצריים הם אלה שהציגו בפני היהודים את הסגנונות האוריינטליים שאפיינו רבים מבתי הכנסת הרפורמיים של סוף המאה.

סגנון אדריכלי :
בית כנסת אינו מחייב סגנון מסוים וכאשר קהילות בחרו בסגנון עיצובי מובחן כדי לאפיין בו את בית הכנסת שלהם, הם עשו זאת מסיבות רבות.

המגוון הרחב של בתי הכנסת שנבנו מעיד, עם זאת, על בלבול מסוים אצל קהילות רבות בקשר לאופן הביטוי אותו בחרו כדי להציג את עצמן לעיני כל. הכניסה לבית הכנסת לא דרשה כל טיפול סגנוני עד אז, פשוט מפני שנאסר על בתי כנסת להציג חזית שכזו. הסגנון הנפוץ ביותר לבתי כנסת של אותה התקופה היה הסגנון הניאו – קלאסי, שהיה הסגנון האדריכלי הרווח ביותר מאמצע המאה – 19.

בהרבה מקרים נוספו לבית הכנסת עיטורים שונים מסגנונות אחרים. אם נעשה הדבר בגלל רצון הקהילה ואם בגלל רצון השלטונות, הרי שעיטורים כאלה מצביעים על תחושת משבר הזהות של היהודים בגולה. חרף שאיפתם להידמות לשכניהם הנוצרים, עיטורים אוריינטליים או מורים, לדוגמה, שבים ומרחיקים את היהודים מהשתייכות מלאה לעמי אירופה שבקרבם חיו.

העיצוב האדריכלי שימש ככלי ליצירת הזהות היהודית הן בעיני עצמם והן בעיני הנוצרים. אדריכלים נוצרים שתכננו בתי כנסת בחרו לא אחת בסגנון עיצוב "נחות" כדי להביע את דעתם על הלקוחות שלהם. ככלל, ניתן לומר שהסגנון שאפיין את מרבית בתי הכנסת של סוף המאה היה הסגנון האקלקטי – אף הוא סגנון שהיה נפוץ מאד לא רק בקרב מבנים יהודים. יתכן שסגנון זה, שהיה מקובל על תנועות רבות של אותה העת, ביטא יותר מכל את החיפוש האין סופי של היהודים אחרי האיזון בין יהדותם לאזרחותם.

ההתפתחות הטכנולוגית לא פסחה על בתי הכנסת, אלא להיפך. קהילות רבות, כמו גם קהילת דברצן, קידמו בברכה שימוש בחומרי בנייה חדישים ובעיקר בברזל יציקה, שהעניק מגוון רחב מאד של אפשרויות חדשות לעיצוב המרחב הפנימי של המבנה והמשך נוסף לחיפוש הזהות היהודי – מקומי של קהילות כה רבות.

בארצות דוברות הגרמנית והונגריה ביניהן, הייתה ליהודים תחושת ביטחון פחותה מאשר לאחיהם במערב אירופה. תנועות לאומיות בעלות גוון אנטישמי איימו באופן מתמיד על מעמדם של יהודים מקומיים כמו גם הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה הענייה.

כדי להתמודד עם לחץ זה, נבנו שוב בתי כנסת בסגנון הגותי, שנתפס כאירופאי מובהק וכמושך תשומת לב מועטה. בהונגריה, שהייתה מרוחקת מעט מוינה בירת האימפריה, החששות שתוארו לעיל הובילו דווקא לבנייה אקלקטית ביותר. אולי בכך שאפו בתי כנסת כאלה (שנבנו בערי השדה ההונגריות) לתאר את האופי היהודי: בין לאומי, קשור לכל תקופה בהיסטוריה האירופית והמזרח תיכונית, ובעיקר לא נוצרי.

השפע הסגנוני שאף לייצר מצב בו בית הכנסת עומד בשורה אחת עם מבנים אלמותיים – חילוניים ופחות שנויים במחלוקת – אחרים כמו תיאטראות ובתי מגורים עירוניים. שני הצדדים היו מרוצים מסגנון זה: הנוצרים, שלא רצו קרבה גדולה מדי של יהודים לאמונתם מבלי שאלה ימירו את דתם; ושל היהודים, שרצו לשמור על יחוד משל עצמם.

 

דף הבית > דברצן, הונגריה > מאמרים - דברצן > נספח: בתי הכנסת - היבטים מרחביים וטכנולוגיים

Powered by PiXeliT   |   כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר ©