חג הפסח, מועד החירות והיציאה מעבדות לחירות, עומד במרכז מעגל השנה היהודי כסמל להתחדשות. לצד ההכנות הרוחניות והפיזיות לקראת חג הפסח, נוהגים קהילות ישראל להדגיש את ערך הערבות ההדדית, ולדאוג לכך שגם נזקקים ואביונים ישבו לשולחן הסדר בכבוד ובשמחה. אחד הדברים המרכזיים לכך הוא מנהג הצדקה לאביונים לפני חג הפסח – "מעות חיטין" או "קמחא דפסחא".
מהות ומקורות המנהג
כבר במשנה (מסכת פסחים י', א') מודגשת החשיבות "שאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבעה כוסות" בליל הסדר. בגמרא ובפוסקים נכתב במפורש שחובה לדאוג גם לעניים שיוכלו לקיים את מצוות החג בשלמות – לאכול מצה, ארבע כוסות, מרור וסעודת חג ראויה.
המנהג התרחב בימי הראשונים והפך למוסד קהילתי: איסוף תרומות ממשפחות אמידות וחלוקתן לאביונים, כדי שיוכלו לרכוש קמח (לאפיית מצות), יין, בשר, ירקות ושאר צורכי הסדר. בקהילות אשכנז נקרא המנהג "מעות חיטין", ובקהילות ספרד – "קמחא דפסחא".
לתרומה לאביונים לפני פסח לחצו כאן
למה דווקא בפסח?
ערך החירות האמיתי מתבטא רק כאשר כולם חוגגים בכבוד, בלי הבדלי מעמדות. הסיפור החוזר על יציאת מצרים מדי שנה מזכיר לכולנו שגם העני הכי פשוט זכאי לראות עצמו כאילו יצא ממצרים – ולחגוג ברוחב לב. הנתינה לאחר לקראת החג מהווה תיקון אישי וקהילתי, מזככת את הלבבות ומכניסה את האדם לחג מתוך שמחה אמיתית, ולא רק גשמית.
ההכנות לפסח, המלוות לעיתים בעומס כלכלי, הופכות עבור חלק מהמשפחות למעמסה כבדה. דווקא כאן, רגע לפני ההתכנסות המשפחתית והחגיגות, באה הצדקה לאביונים ומשווה את כולם: לא משנה מה מספר הכסף בבנק, בליל הסדר כולם מוזמנים לשולחן מלכים. הדאגה למי שחסר לו מדגישה את ערך החסד ומעניקה לחג תחושת שליחות שמעבר לאכילה ולשביעות.
מי חייב לתת ולמי נותנים?
רוב הפוסקים קובעים שמדובר במנהג מחייב – לא בגדר צדקה רשות גרידא אלא חובה ציבורית, במיוחד לבעלי אמצעים. גם מי ש"אינו עשיר" משתדל לתת לפי יכולתו.
מי זכאי לקבל?
אביונים ומשפחות במצוקה כלכלית, ובפרט כאלה שאין בידם די כסף כדי לרכוש מצות ויין ולערוך סדר כהוגן. יש המוסיפים גם עולים חדשים, בודדים, יתומים ואלמנות.
סכום התרומה:
אין סכום קבוע, אך נוהגים לתת לכל משפחה סכום שמספיק לצורכי החג הבסיסיים. יש המדקדקים לתת "כסף ממש" ולא רק מצות או סלי מזון, כדי שהעני יוכל לבחור בעצמו מה לרכוש.
למה חשוב להמשיך את המנהג?
כאשר המשפחה והקהילה משתפות פעולה למען הנזקקים, נוצרת תחושת אחריות משותפת וערבות יהודית עמוקה. הילדים רואים כיצד ההורים והסביבה דואגים לזולת, ולומדים שמצוות החג אינה שלמה אם היא רק פרטית ואגואיסטית. הצדקה לפני פסח מסייעת להקטין פערים, להפיג בדידות, ולהזכיר לכולנו את מחויבותנו לחלשים ולשוליים בחברה.
לסיכום, מנהג הצדקה לאביונים לפני פסח הוא הרבה מעבר למעשה של גמילות חסדים: זהו תיקון חברתי עמוק, שמחבר אותנו אל שורשי הזהות והערבות היהודית. גם בעידן של שפע חומרי, האתגר להושיט יד לחלש נותר רלוונטי – ומחדד את הערכים שעליהם מושתת עם ישראל: חמלה, אחווה, שוויון והכרה בזכותו של כל אדם לחירות אמיתית. לתרומת קמחא דפסחא כנסו לאתר המאיר לארץ
